Twitter

Thursday, June 7, 2012

Parshat Bahalotcha - The Inexplicable NUNS



פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                             Rabbi Ari Kahn מת"ן י'ז סיון התשע"ב                                                     Adk1010@gmail.com                             http://Rabbiarikahn.com                                                                http://arikahn.blogspot.com
          
1.    במדבר פרשת בהעלותך פרק י
 נ (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: (לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

2.    מדרש משלי (בובר) פרשה כו סימן כד
 ויהי בנסוע הארון (שם /במדבר/ י לה). בין למעלה בין למטה נקוד, רבי אמר ספר היה בפני עצמו ונגנז.

3.    הלכות ספר תורה (גנזי מצרים) עמוד 37     
 ומיבעי ליה לסופר לעשות תרי נונין הפוכין לפרשת ויהי בנסע הארון שהיא מסורת בידֵנו נמי ויש לה טעם גדול ובפרק כל כתבי הקדש במסכת שבת משכחת עיקרה מפורש והכי גרסינן התם תנו רבנן ויהי בנסע הארון ויאמר משה קומה ייי פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סמאנות מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה רבי אומ' לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר חשוב בפני עצמו ... ובמקצת מדרשות דרשי טעמ' אחרינא ואמ' מה ראו חכמ' ליתן נונין הפוכין על ויהי העם כמתאוננים אלא אמרו חכמים כל התורה כולה מיוחדת לנבואת משה חוץ מאילו שני פסוקין שהן מנבואת אלדד ומידד לפיכך סייגן בנון כפוף ונטפל בתורה ושבעה מהן בספר תילין מן יורדי הים ו' נונין על ו' פיסוקין עד ויצעקו יקם סערה ולמה הן נכפפין שכל רוכב הים אינם מאמינים בחייהן ואמונתן נכפפין לאחוריהן להודיעך שאין חייהן חיין והן כופרין באמונת בוראן

4.    מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בהעלותך פרק י סימן לה
 ויהי בנסוע, פרשה זו נעשית בסימנין מלמעלה ומלמטה, ללמדך שאין זו מקומה, אלא בתחלת מסע הדגלים: ויש אומרים שהוא בפני עצמו, ומטעם זה עשה בר קפרא לספר התורה שבעה ספרים, ועל זה דורש חכמות (נשים) בנתה ביתה [חצבה עמודיה שבעה] (משלי ט' א'), אלו שבעה ספרי תורות, ומטעם זה שנינו תורה שבלה אם יש בה ללקוט (פ') [פ"ה] אותיות כפרשת ויהי בנסוע וגו', מטמא את הידים:

5.    פתרון תורה פרשת בהעלותך עמוד 144
 ד' א' ויהי בנסע וג' ובנחה, יש אומ' לא נא' השעורין האילו אילא ליתן סימן, כל מקום שימצא הכת' פ' וה' אותיות כפרשת ויהי בנסע ובנוחה ספר הוא בפני בעצמו לגניזה ולהוגאה ולטמא את הידים.

6.    פתרון תורה פרשת בהעלותך עמוד 145
אילא ויהי בנסע הארון הא' נוסע את נוסעיו והכהנים ניכנסין תחתיו, ולוים מהלכין אחריו, וישר' שנים עשר מיל ושכינה עשרים וארבעה מילין. בשמונה מקומות שנעשו ניסין בארון מה שלא ראו אבות העולם ודורות ראשונים, והלא מיום שנעשה ועד יום שניגנז לא נמנע הימנו במעשה ניסים,

7.    מסכת סופרים פרק ששי
(א) הכותב צריך לעשות שיעור בפתיחה של (במדבר י) ויהי בנסוע הארון מלמעלה ומלמטה שהוא ספר בפני עצמו וי"א שמקומו בנסיעת דגלים:

8.    רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
(לה) ויהי בנסע הארן - עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):
קומה ה' - לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל:
ויפוצו אויביך - המכונסין:
וינסו משנאיך - אלו הרודפים:
משנאיך - אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:

9.    רמב"ן במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
(לה) ויהי בנסוע הארון - עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו...לשון רש"י. ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'. וכתב הרב בפירושיו שם, בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'. ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:
אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד:

10. חזקוני במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
(לה) ויהי בנסע הארן תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין ויהי העם כמתאוננים לויסעו מהר ה' ששניהם פורעניות. והיכן מקומה אמר ר' יוסי בדגלים, כלומר תכף אחר ונסעו הקהתים נושאי המקדש וגו'

11. פירוש הריב"א על התורה במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
ואי אמרת מאי טעמא עשה סימן מן נו"ן ולא מאות אחרת. י"ל דלהכי נקט אות נו"ן שהיא חמשים מפני שהם חמשים פרשיות למפרע מכאן ועד אותו מקום שהיתה ראויה ליכתב אותה פרשה דויהי בנסוע דהיינו בפ' במדבר סיני דה"ל למכתב אצל ונסע אהל מחנה הלוים וגו' שהרי הארון נוסע תחלה ואח"כ אהל מועד ודוק בקראי ותמצא כמנין ולהכי הויין הפוכות להורות כמנין נ' פרשיות למפרע ואם תרצה לבקש תמנה למפרע ותמצאם:

12. במדבר פרק ב
(יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם: ס

13. ריקאנטי במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
ויהי בנסע הארון ויאמר משה וגו' [שם לה]. בנס"ע בגמטרי"א יעקב, ועל כן הנו"ן הפוכה, כאדם הכורע על ברכיו לפני המלך ומבקש ממנו צרכיו, וכן צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד.

14. רבינו בחיי במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
...כדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן, והזכיר לשון "ויהי" אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל, וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא: (תהלים קמה, א) "תהלה לדוד" לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר: "סומך ה' לכל הנופלים", הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן, וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות.

15. ספורנו במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
(לה) ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל:
קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט):
וינוסו משנאיך מפניך. פן יבאו ישראל להחרימם:

16. מלבי"ם במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה
(לה) ויהי בנסוע הארון, באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה' ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה' ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה' ויפוצו אויביך, ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:

17. כלי יקר על במדבר פרק י פסוק לה
ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז.) שב' פסוקים אלך הם ספך בפני עצמו וע"כ מנה ז' ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה ובספר זה אין רמז לשום מצוה, אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה כמ"ש רז"ל (יבמות סד.) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפו"ר נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדה"ר עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פו"ר למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פר' מתאוננים שסמוכה לה כמו שיתבאר בסמוך:

18. מדרש תהלים (בובר) מזמור ג
[ב] דבר אחר מזמור לדוד בברחו. זהו שאמר הכתוב לא ידע אנוש ערכה (איוב כח יג), אמר ר' אלעזר לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר, שאם ניתנו על הסדר, כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים, ולעשות מופתים, לכך נתעלמה סדורה של תורה, והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי (ישעיה מד ז), ר' יעקב בשם ר' אחא אמר למה נסמכה פרשת גוג ומגוג לפרשת אבשלום, לומר לך שקשה הבן הרע לאביו יותר ממלחמות גוג ומגוג, ר' יהושע בן לוי ביקש לישב על הספר הזה, יצאת בת קול ואמרה אל תפיחי את הישן, ר' ישמעאל בקש לישב על הספר הזה לפני רבו, אמר כתיב סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר (תהלים קיא ח).

19. העמק דבר פתיחה לספר במדבר:
זה הספר נקרא בפי התנא רחב"ג סוטה דל"ו חומש הפקודים. וכ"כ בה"ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני הפקודים שבזה הספר. יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר. כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה. משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובא"י הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפ' חקת. עפ"י זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע"ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי האר. אכן עיקר ההפרש הזה הי' ניכר בשני הפקודים שיהו שני ענינים שוים בחומר המעשה. ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. מש"ה בפעם הראשונה הי' עפ"י סדר הדגלים מד' רוחות כמרכבה לשכינה. והי' אפרים ראש הדגל וקודם למנשה. ולא כן בפקודי פ' פינחס בשנת הארבעים. כמש"כ בפנים ב' כ'. ועוד בפקודי פ' במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט. ולא כן הי' בפקודי פ' במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט. ולא כן הי' בפקודי פ' פינחס כמש"כ בפנים א' מקרא ב'. מש"ה רשום זה הענין מאד. עד שראו חז"ל לקרוא שם להספר חומש הפקודים. והנראה דעפ"י זה ההכונה אמרו חז"ל דויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע. ללמדנו באשר כי התחלת השנוי הי' מן ויהי העם כמתאוננים וגו' כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו. כי הי' צל ההשגחה על יד ימינם. ודבר זה היה קשה עליהם לסבול עד שגרם לשלוח מרגלים כאשר יבואר ר"פ שלח. ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השנוי כאשר יבואר שם. וא"כ פרשה זו קטנה היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל. עד שכל חלק א' מן הספר הוא ספר בפ"ע. כמו זה ההילוך הוא ספר בפ"ע. וזה ההילוך הוא ספר בפ"ע. וכמש"כ בפ' בראשית עה"פ זה ספר. שספור ענין גדול נקרא ספר:

Thursday, May 31, 2012

Parshat Naso audio and sources



פרשת נשא התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                             Rabbi Ari Kahn מת"ן י' סיון התשע"ב                                                     Adk1010@gmail.com                             http://Rabbiarikahn.com                                                                http://arikahn.blogspot.com

1.    במדבר פרק ה
(יא) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:(יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה’:

2.     במדבר פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה':(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:...(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

3.    רש"י במדבר פרק ו
(יא) מאשר חטא על הנפש - שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין:

4.    במדבר פרק ו
(כב) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס           
(כד) יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ: ס                 
(כה) יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס       
(כו) יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס     
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: ס

5.    תלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד ב
דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין - אף כהן מברך אסור ביין.
It is, however, generally agreed that an intoxicated [priest] may not lift up his hands [in benediction]. Whence is this view adduced? — R. Joshua b. Levi said in the name of Bar Kappara: Why does the section dealing with [the blessing by] the priest follow immediately after the portion of the Nazirite? In order to teach you that, just as the Nazirite is forbidden to drink wine, so too is the priest about to recite the priestly benediction.



6.    מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן ז
וכן שנה ר' אלעזר הקפר, נכנס יין שהוא שבעים, ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת העבודה שלא תטלטל דעתו שהוא משמר את התורה (ומשמר את העבודה) ואת הדעת, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב ו), ואומר כי שפתי כהן ישמרו דעת (שם שם /מלאכי ב'/ ז), לכך הקדוש ברוך הוא מצוה לאהרן יין ושכר אל תשת וגו', [ולא את עצמך אלא לבניך אתך ולא] תהא סבור שמא לשעבר תחילה צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קיים, ואתם משמשין בו, שנאמר בבואכם אל אהל מועד וגו', [אלא] אף לעולם שמרו עצמכם מן היין שנאמר חוקת עולם לדורותיכם, לפיכך שמרו את עצמכם מן היין, שהיין סימן קללה, נח מה כתיב בו, וישת מן היין וישכר (בראשית ט כא), מה כתיב ויאמר ארור כנען (שם שם /בראשית ט'/ כה), לפיכך יין ושכר אל תשת.

7.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א
מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה? כדרבי; דתניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
Now that the Tanna has finished [Tractate] Nazir, what is his reason for continuing with [Tractate] Sotah? — It is according to the view of Rabbi; for it has been taught: Rabbi says, Why does the section of the Nazirite adjoin that of the suspected woman? To tell you that whoever witnesses a suspected woman In her disgrace should withhold himself from wine.

8.     ספר פנים יפות על במדבר פרק ו פסוק כג Pinchas Halevi Horowitz died 1805    
והנה שאחז"ל בתענית דף כ"ו למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין, נראה לפרש ענינו כי כבר כתבנו גבי הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא להרחיק א"ע מן התאוה ע"י פרישתו מן היין, והתגלחת להסיר ממנו הגאות, וגם כתבתי למעלה למ"ש חז"ל [סוטה ג.] גבי סוטה ועבר עליו רוח קנאה שהוא רוח טומאה, והם שלשה דברים שאחז"ל [אבות פ"ד, מכ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים שהם בחינות ג"ע ע"ז וש"ד והם הקללות שנתקלל בהם אדם הראשון כמבואר במקומו, וההיפוך בזה הם הברכות שנתברכו בהם אבותינו אהבת ה' בחינת אברהם ויראתו פחד יצחק וכבוד תפארתו שהיא בחינת יעקב, כדכתיב [ישעיה מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר, והוא אשר בירך יעקב יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי [בראשית מח. טז] ע"כ יצדק בזה סמיכת ברכת כהנים שהוא להסיר מהם הקנאה כמו שיבואר בשלשה פסוקים של ברכת כהנים:

9.    משנה מסכת אבות פרק ד
[כג] רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:
Mishnah 21. R. Eleazar ha-Kappar said: jealousy, cupidity and [the desire for] honor put a man out of the world.

10. מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ה
רבי אליעזר הקפר ברבי אומר וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם שלא נחשדו על העריות. ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם. ולא שנו את לשונם

נחשדו על העריות -  תאווה
ולא על לשון הרע- קנאה
ולא שנו את שמם – כבוד

11. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף י עמוד א
 אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב! משום דשנה בחטא הוא.
Abaye said: Simeon the Just, R. Simeon, and R. Eleazar hakappar, are all of the same opinion, viz., that a nazir is a sinner. Simeon the Just and R. Simeon, as we have stated. R. Eleazar ha-Kappar Berabbi, as it was taught: And he shall make atonement for him, for that he sinned against a soul. Against which ‘soul’ then has he sinned? But it is because he afflicted himself through abstention from wine. Now, does not this afford an argument from the minor to the major? If one, who afflicted himself only in respect of wine, is called a sinner: how much more so one who ascetically refrains from everything. Hence, one who fasts is called a sinner. But this verse refers to an unclean nazir? — That is because he doubly sinned.

12. במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יא
ר"א הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום, גדול שלום שניתן לענוים שנאמר (שם /תהלים/ לז) וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל, רבי אלעזר בנו של ר"א הקפר אומר שאפי' ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם כביכול אמר הקדוש ברוך הוא אין השטן נוגע ביניהם
R. Eleazar Hakkappar says: Great is peace, for the seal1 of the whole of the Prayer is peace, and the seal1 of the priestly benediction is peace. Great is peace, for it was given to the meek; as it says, But the humble shall inherit the land, and delight themselves in the abundance of peace (Ps. XXXVII, 11). Great is peace, for it outweighs everything. We say: ‘He maketh peace and createth everything.’ R. Eleazar, son of R. Eleazar Hakkappar, says that even if Israel serve idols and peace reigns among them, the Holy One, blessed be He, as it were, says: ' Satan shall not touch them

13. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כה - עשר תעשר
דבר אחר בקולך, שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת עמוד וכבד ה' בקולך. חייא בן אחותו של רבי אליעזר הקפר היה קולו נאה, והיה אומר לו חייא בני עמוד וכבד את ה' ממה שחננך.

14. ילקוט שמעוני מלכים א רמז רכא
כתיב כבד את ה' מהונך, ממה שחננך, שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה, חייא בן אחותו של ר' אלעזר הקפר היה קולו נאה, והיה אומר לו חייא בני עמוד וכבד את ה' ממה שחננך.

15. במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט
ומחה אל מי ר' זכריה חתניה דר' לוי משתעי הדין עובדא דר"מ הוה יליף דריש בכנישתא בכל ערובת שובה והוות תמן חדא איתתא יליפה שמעת קליה חד זמן איעני דרשה אזלה בעייה מיעל לביתיה ואשכחה בוצינא מיטפי אמר לה בעלה הן הוית אמרת ליה הוינא שמעת קליה דדרושה אמר לה כך וכך לא הוי איתתא עללה להכא עד זמן דהיא אזלא רקקה באפוי דדרושה צפה רבי מאיר ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש עייניה אמר כל איתתא דחכמה מלחוש לעייניה תיתי תלחוש אמרין לה מגירתא הא ענתיך תיעולין לבייתיה עבדי גרמיך לחשה ואת רקקה גו עייניה אתת לגביה אמר לה חכמת אנת מלחיש לעייניה מן אימתיה עלה אמרת ליה לא אמר לה ורוקיה בגוה שבעה זמנין והיא טב לה מן דרוקת אמר לה אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת לי והא דרוקה שבעה זמנין אמרין ליה תלמידוי רבי כך מבזים דברי תורה אלו אמרת לן לא הוינן משלחין ומייתין ליה ומלקין ליה ספסלה ומרעיין ליה לאינתיה אמר להם לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו וכבוד מאיר לא כל שכן
AND HE SHALL BLOT THEM OUT INTO THE WATER (ib.). R. Zechariah, the son-in-law of R. Levi, related the following incident: R. Meir used to hold regular discourses in the Synagogue every Sabbath eve. A certain woman was present who made it a habit to listen to him. On one occasion he discoursed to a late hour. She went away and when about to enter her home she found the lights out. Her husband asked her: ‘Where have you been?’ She told him: ‘I have been listening to the discourse.’ Said he to her: ‘This woman [sc. you] will not enter the house unless she goes and spits in the face of the preacher.’ R. Meir saw it all by means of the Holy Spirit He pretended therefore to be suffering from pain in the eyes, and announced: ‘If there is any woman skilled in whispering charms for the eyes, let her come and whisper.’ Her neighbors said to her: ‘Behold your opportunity of going back home! Pretend you are a charmer and spit into his eyes.’ When she came to him he said to her: ‘Are you skilled in whispering charms for the eyes? ' Being overawed by his presence she answered in the negative. He said to her: ' Nevertheless, spit into this one seven times and it will get better.’ After she had spat he said to her: ' Go and tell your husband: " You bade me do it only once; see, I have spat seven times!" ' His disciples said to him: ' Master! are the words of the Torah to be treated with such contempt as this? Had you told us, would we not have sent and fetched the man and given him a flogging on the bench and forced him to become reconciled with his wife? ' Said he to them: ‘The dignity of Meir ought not to be greater than that of his Divine Master. If in the case of the Holy Name, inscribed in sanctity, Scripture orders that it is to be blotted out in water, in order to bring about peace between a man and his wife, shall not the dignity of Meir be of still less account?






Friday, May 25, 2012

Is Shavuot the Day the Torah was Given? Some sources to consider


חג מתן תורה (?)

הרב ארי דוד קאהן

1.    ספר אבודרהם סדר תפלות השבועות ד"ה סדר תפלות

אלא שאומר ואת יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו מפני שבשבועות ניתנה התורה.

 

2.    מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יט

הלכה א                       בפסח, בין בתפילה בין בכוס, צריך להזכיר, ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה. ובחולו של מועד אומר, במועד חג המצות הזה. בשביעי אומר, ביום שביעי העצרת הזה, ואין מזכיר בו חג, לפי שאינו חג בפני עצמו.
הלכה ב                       בחג השבועות אומרים, ביום טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה. וערבית ושחרית ומנחה, שוין בתפילות.

3.    סדור תפלה - נוסח אשכנז - סדר תפלת שלש רגלים

לפסח - חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ:
לשבועות - חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ:
סוכות - חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ:
לשמ"ע ולש"ת - הַשְׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ

4.    שמות פרק כג

 (יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’: (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אלקיך לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ס
And the Feast of Harvest, the first fruits of your labors, which you have sown in the field; and the Feast of Ingathering, which is at the end of the year, when you have gathered in your labors from the field. [Shmot 23:16]

5.    ויקרא פרק כג

 (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק: (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק: (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: ס
To the next day after the seventh Shabbat shall you count fifty days; and you shall offer a new meal offering to the Lord… [Vayikra 23:16ff]

6.    במדבר פרק כח

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
Also in the day of the First Fruits, when you bring a new meal offering to the Lord, in your Feast of Weeks, you shall have a holy gathering; you shall do no labor [Bamidbar 28:26]

7.    ויקרא פרק כג פסוק מג

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:

8.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב

רבי יהושע לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר +דברים טז+ עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר +במדבר כט+ עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. (עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.

9.    רש"י מסכת פסחים דף סח עמוד ב

דבעינן נמי לכם - שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו.

10. שמות פרק יט פסוק א

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

11. שמות פרק יט

(י) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:  (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹקם מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:(יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקם יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:(כ) וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:

12. תוספתא מסכת ערכין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ט

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ר' יהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:

13. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא +שמות יט+ ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם +שמות יב+ החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש. ודכולי עלמא - בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא +שמות כ+ זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם +שמות יג+ ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן - בעצומו של יום, אף כאן - בעצומו של יום. כי פליגי - בקביעא דירחא; רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי - משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו +שמות יט+ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, [פז עמוד א] בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי - משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי. בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בחמישה עבוד פרישה. מיתיבי: +שמות יט+ וקדשתם היום ומחר, קשיא לרבי יוסי! - אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? היום ומחר - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא.
פז עמוד א תא שמע: ששי - ששי בחודש, ששי בשבת, קשיא לרבנן! - הא נמי רבי יוסי היא.
Three things did Moses do of his own understanding, and the Holy One, blessed be He, gave His approval: …‘He added one day of his own understanding’: what [verse] did he interpret? Today and to-morrow: ‘today’ [must be] like ‘tomorrow: just as to-morrow includes the [previous] night, so ‘today’ [must] include the [previous] night, but the night of to-day has already passed! Hence it must be two days exclusive of today. And how do we know that the Holy One, blessed be He, gave his approval? — Since the Shechinah did not rest [upon Mount Sinal] until the morning of the Sabbath.

14. חידושי הריטב"א מסכת שבת דף פז עמוד ב

ויש לדקדק דהא בין לרבנן בין לר' יוסי לא ניתנה תורה אלא ליום נ"א [של] שני של מועד, וא"כ אנן דעבדינן עצרת לעולם ביום חמישים היאך אנו אומרים שהוא זמן מתן תורה, וי"ל דסבירא לן השתא דאין מתן תורה תלוי בנ' לעומר או ביום נ"א, אלא שיהיה לרבנן בששה, ובשבעה בו לר' יוסי, ואנן קבעינן שבועות לעולם וביום ששה לסיון לרבנן ובשבעה בו לר' יוסי כשאר המועדות שעיקר קביעותם על ימים ידועים לחדש, ומיהו ק"ל הא דתניא במסכת ר"ה (ו' ב') עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כלומר פעמים בחמשה בסיון פעמים בששה בו פעמים בשבעה בו ומשמע דקי"ל כההיא מתניתא, וא"כ אף בימי החדש אין היום מסויים כי פעמים שאנו עושים שבועות בחמשה בסיון לחמישים לעומר והוא אינו ביום מתן תורה עצמו לא למנין ימי החדש ולא למנין ימים שלאחר הפסח, וי"ל דלההיא מתניתא דהתם סבירא לן דלעולם קביעות יום מתן תורה לחמישים יום של יום שני של פסח דסבירא לן דאייר דההוא שתא לא עברוה כלל ויום מתן תורה ליום חמישים היה, והא מתניתא דהכא מוקמינן לה כר' יוסי כדמוקמינן אידך לעיל, ולר' יוסי יום מתן תורה היה ליום חמישים ואחד, אבל קביעות יום שבועות לעולם בשבעה בסיון ולית ליה מתניתא דמסכת ר"ה, וכן הצעתי לפני רבותי.

15. דרשות ר"י אבן שועיב דרש לשבועות ד"ה ואין אנו

ואין אנו אומרים יום מתן תורתינו כמו בראש השנה או ביום הכפורים שהן יום אחד שאנו מזכירין היום, ואין אנו אומרים זמן תרועתינו או זמן סליחתנו, אלא יום תרועה יום סליחה, אבל בפסח וסוכות שהם שבעת ימים נמשכין אנו אומרים זמן חרותינו, זמן שמחתינו, ובכאן היה לנו לומר יום מתן תורתינו. אלא בעבור שאינו יום מתן תורה ממש, אנו אומרים זמן, כי מיום ג' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם, ולכן אנו מזכירין זמן כי יום החמשים הוא זמן מתן תורה, ואם לא נתנה עד יום אחד וחמשים, אבל בעבור קדושת היום הנכבד שיש בו מצד אחד אנו מזכירין גם מתן תורה שהיה גם כן בו, ולכן לא הזכירה התורה בזה החג מתן תורה אלא חג שבועות, ולא אמר כי בו נתתי לכם תורתי, כמו שאמר בפסח כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם, ובסוכות כי בסוכות הושבתי. ואין אנו מזכירין אותו [אלא] סניפין. ועוד כי בשמנה זמנים נתנו קצת מצות, וזהו זמן שמיני שניתנה לנו כל התורה, ולכן אנו מזכירין זמן מתן תורתינו כי הוא הזמן השמיני, ולכן הוא כנגד יום שמיני עצרת, ונקרא בלשונם ז"ל עצרת כי הוא בתחלת השבוע השמינית, ולכן אנו מזכירין בו מתן תורה.
R. Joshua ibn Shu'ib was a student of R. Shlomo ibn Aderet (Rashba), a colleague of R. Yom Tov ibn Abraham Ishbili (Ritva), and the teacher of R. Menachem ben Zerach. R. Joshua lived in Spain ca. 1280-1340. His homilies (Derashot) were arranged according to the weekly Torah portions and the Torah readings for the Jewish holidays, and were first published in Constantinople in 1523.

16. מגן אברהם אורח חיים סימן תצד הקדמה

קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו ע"ש - וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו, בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב): איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה:

17. ספר עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ב פרק טו

עוד טעמו וראו דבדידן תליא מלתא לחייב אותנו על הזהירות והזהירות במצות כפי כחנו והיינו חלקנו בתורתך כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח ופסח מצרים בחמשי בשבת היה ולכוליה עלמא בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוץ לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גליות שהוסיף משה מדעתו כדברי רבי יוסי כי שם ערבים עליו דברי דודים המה היוצרים עת לעשות לה' לפיכך הפרו תורתו כתלונות הנביא ישעיהו לבד בך נזכיר שמך שדרשה בר יוחאי על הסוד הזה ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה ואין צורך למה שנתחבטו בו האחרונים ואם מעקרא הוראת שעה היתה מן השמים כדברי סתם תנא בברייתא שם בפרק רבי עקיבא אשרי האב שמקלסין אותו כמדבר על אוזן שומעת ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

18. שו"ת הריב"ש סימן צו

י"ל, שאין קפידא בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא, שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך, שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר, דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה, וט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, היה חמישי בשבת. אלא, דלרבנן, עשו ניסן ואייר שניהם מלאין, הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו, שבו נתנה תורה, היה ו' בסיון. ולרבי יוסי, היה אייר חסר, והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת, ולכן יום שבת שבו נתנה תורה, הי' ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן, שהוא זמן העומר, חמשים יום, תמצא שהם כלים בערב שבת, שבו נתנה תורה, והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר. אלא שאז לא קרב העומר, כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומ"י למדנו, שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר, שתלה בו הכתוב חג שבועו', שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא, שעתה לפי חשבונינו, שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם, שהחמשים כלים ו' בסיון. ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי': תני רב שמעיה: עצרת, פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז'; הא כיצד? שניהם מלאים, ר"ל ניסן ואייר, ה', אחד מלא ואחד חסר, ו', שניהם חסרים, ז'; ע"כ. והרי זה מבואר, שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו תור'. כך נ"ל לומ' בשאלותיך, וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.

19. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קעט ד"ה הנה בדין

אפי' אי נימא מה שנוהגים לומר יום מתן תורתינו ר"ל זמן מתן תורה לולי הוסיף משה יום א' מ"מ אקריאת התורה והוא מפורש בש"ס קשי' כנ"ל אע"כ קיי"ל כרבנן דלא הוסיף יום א' ויום מ"ת =מתן תורה= הי' ביום וי"ו והוה בחדש השלישי מענינו של יום

20. פירוש בעלי התוספות על ויקרא פרק כג פסוק טז

תספרו חמשים יום. תימ' אם כן אמאי לא ספרינן חמשים יום. י"ל דחמשים לאו דוקא שהרי כתיב ז' שבועות תספור לך והיינו מ"ט יום. והכי נמי מ' יכנו לא יוסיף. ודרשו חכמים מ' לאו דוקא כי אם ט"ל. וכן מקשי' העולם קיימ' לן כר' יוסי דאמ' בפ' א"ר עקיבא בז' בסיון ניתנה תורה ואנחנו עושין שבועות בו' בסיון. והיאך אנחנו מזכירים ביום א' זמן מתן תורתינו הרי לא ניתנה תורה עד יום ז'. ואו' הר"י דכיון דליכא אלא יום א' עד זמן שניתנה שפיר קאמ' בהזכירו זמן ומה שאנחנו אומרים אחר ספירת העומר. יהיה רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו מה שאין כן בשאר התפלות. לפי דבזמן הזה אין אנחנו חייבן לברך מדאוריתא וספירת העומר הוא זכר למקדש. ולכך אנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש מפני שאז יהא חובה עלינו לברך ספירת העומר:

21. חזקוני על שמות פרק יט פסוק א

 ביום הזה - שנסעו מרפידים בראש חדש סיון שהיה ביום שני בשבת היינו אליבא דרבנן, כיצד קים לן בפרק ר' עקיבא דבשבת היה מתן תורה לדברי הכל.
 ורבנן אמרי בששה בחדש נתנה, א"כ ר"ח סיון היה ביום שני בשבת ואייר דההיא שתא מלויי מליוהי. וא"ת א"כ מצינו שבעה שבועות ויום אחד מפסח לעצרת, אלא י"ל לא נצטוו על ספירה עד לאחר ביאה (לארץ ישראל)

22. שו"ת עונג יו"ט סימן מב ד"ה המג"א

ולפ"ז א"ש מה שקשה דהתורה ניתנה להך תנא דמייתי שם בשבת כר"ע ביום נ"א ואנו קורין ביום נ' זמן מ"ת משום דכיון דבעינן חמשים יום עד עצרת והחמשים יום מתחשבים עם יום ראשון ש"פ כמו שבארנו וזהו רק לדידן אנו מחשבים גם ראשון דפסח למנין החמשים יום אבל כשיצאו ממצרים לא נכנס יום ראשון ש"פ למנין החמשים יום שהרי לא הי' כל היום בקדושה שהרי לא יצאו ממצרים עד צפרא כדאמר בברכות (דף ד') דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא הלכך הוצרכו להמתין חמשים יום חוץ מיום ראשון של פסח. אבל לדידן גם יום ראשון דפסח מתחשב אבל גם אז גם עתה הכוונה להשלים מנין חמשים יום הוא זמן מתן תורה ודו"ק:

23. סדר עולם רבה (ליינר) פרק ה

בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס, שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (שם /שמות/ יב לז), וכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר לג ג)... כל חמשת הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום, בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה.

24. סדר עולם רבה (מיליקובסקי) פרק ה

 (ובאר) [ובארבעה] (עש) [עשר] בו שחטו (יש) [ישראל] פיסחיהן ביום החמישי היה בו בלילה לקו בכורות. ממחרת ערב שבת ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח ומצרים מקברים (במדבר לג: ג - ד)....בשלישי בששה לחדש ניתנו להן את עשרת הדברות וערב שבת היה.

25. ספר מנחת חינוך - מצוה שט - אות ב

(ב) [ב] וביום החמשים זה שהיה יום שניתנה בו תורה וכו'. נראה דעתו כפסק הברייתא דסדר עולם המובא בש"ס דשבת פ"ח ע"א בפרק רבי עקיבא בסוגיא דר' יוסי ורבנן, דערב שבת יצאו ישראל ממצרים ובשבת ניתנה תורה והיה אז ששה בסיון, כי ערב שבת היה ראש חדש ניסן, ואייר היה ביום ראשון כסדר החדשים, וסיון ביום שני, והיה אז שבת יום הנף והיה יום החמשים בשבת ששה בסיון, ואז ניתנה תורה כרבנן דאמרי בששה בסיון ניתנה תורה, עי"ש דמוקי להברייתא כרבנן, א"כ ניתנה תורה ביום טוב. אבל לפי הברייתות אחרות המובאות שם דיום שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, א"כ שבת שניתנה בו תורה היה יום חמשים ואחד לספירה ולא היה אז יום טוב, דיום טוב היה ביום ששי חמשים לספירה. ופלוגתא דר' יוסי ורבנן הוא, דלר' יוסי היו החדשים כסדרן והיה ניסן מלא ואייר חסר, א"כ ניסן היה ביום חמישי ואייר ביום שבת וסיון ביום ראשון, ושבת היה ז' בסיון וניתנה תורה בז' בסיון, אבל יום טוב היה אז בששה בסיון היינו בערב שבת קדש, ולרבנן היה גם אייר מעובר ואיקבע סיון בשני בשבת ושבת היה ששה בסיון, אבל מ"מ לא היה יום טוב אז, רק בערב שבת היה יום טוב דהיינו חמישי בסיון, דשניהם מלאים איקלע עצרת בחמישי בסיון, כי יום ששי היה יום החמשים לספירת העומר, עי"ש בסוגיא, אם כן לא ניתנה תורה ביום טוב. אך לפי הברייתא דסדר עולם דבערב שבת יצאו ישראל ממצרים, והיה יום הנף בשבת, ובששי בסיון ניתנה תורה, א"כ היתה נתינת התורה בשבת בששה בסיון ביום טוב של עצרת, ומנהגינו דאנו אומרים בחג העצרת זמן מתן תורתינו הוא על פי הברייתא דסדר עולם. אבל לפי הברייתא דביום חמישי יצאו ממצרים, א"כ לכולי עלמא בין לר' יוסי בין לרבנן היה מתן תורה ביום אחר חג העצרת, עי"ש בסוגיא. ועיין באו"ח במגן אברהם סי' תצ"ד [סק"א] הקשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו הא ביום נ"א לספירה ניתנה תורה, ולפי מה שכתבתי מנהגינו על פי הברייתא דסדר עולם. שוב ראיתי בחק יעקב או"ח סי' ת"ל [סק"ב] שכתב כן, ותמה על הטור שם שכתב בשם סדר עולם דעשור לחודש היה אז בשבת, הא בסדר עולם מבואר דערב שבת יצאו א"כ היה אז יום ראשון עשור לחודש, עי"ש. ובזה יש ליישב קושיא הראשונה של המגן אברהם שם, דלפי מה דפסקינן הלכה כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה כי צריך ששה עונות, על כרחך היה אז מתן תורה בחמישים ואחד לספירה, עי"ש. ובאמת נוכל לומר דנהי דפסקינן כר' יוסי וז' בסיון ניתנה תורה, מ"מ פסקינן כרבי עקיבא דבערב שבת יצאו ישראל ממצרים,

26. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויסע בשלח פרשה א ד"ה ויסעו מאלים

ויסעו מאלים ויבואו למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת להיות שהיא סדורה ובאה מששת ימי בראשית עד שנתנה להם לישראל [בעשרים ושנים באייר ד"א] בחמשה עשר יום לחדש למה נאמר יום לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי בשבת השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת ואומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג) ואומ' בחמשה עשר יום לחדש השני ואומ' בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים (שמות יט א) נמצאת אומר בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת

27. שו"ת דעת כהן (עניני יו"ד) סימן פ

ועל קושית המג"א בריש סימן תרצ"ד, על מה שאנו אומרים זמן מתן תורתנו בו' בסיון, דע"פ הסוגיא דפ' ר' עקיבא בשבת הוא כמ"ד דלא בעינן ו' עונות, ביארתי שיש נפ"מ בין לשון קבלת התורה ללשון מתן תורה, קבלת התורה הוא מצד ישראל המקבלים, ומתן תורה הוא מצד הקב"ה הנותן, ומאחר שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, נמצא שמצד הקב"ה נתנה לנו התורה בהבטחתו של הקב"ה, והשפע של קדושת התורה מצדו ית' חלה עלינו כבר ביום ו', כי דבורו של הקב"ה הרי הוא מעשה גמור, ואמירתו ית' מצד עצמו, בלא הוספת היום של משה, היא קיימת לעד, אלא שאנו לא היינו נכונים לקבל את התורה עד יום ז', ואחד מהטעמים הוא משום דבעינן לדינא לדידן ו' עונות, וע"כ שפיר אנו אומרים בתפילה יום מתן תורתנו. ומזה הטעם עצמו, להראות שבחינת מתן תורה היתה באמת ביום ו', אנו קורין ביום א' דשבועות בכל מקום ביום השלישי, שיש בו ג"כ ענין קבלת התורה, שבפועל נגלה ביום ז', אבל בקדושתו הרוחנית, מצד הנותן ית"ש, הופיע עלינו ביום ו'. והיינו טעמא ג"כ, דהדרשא של יום הששי אתיא ככו"ע, אע"פ שהלשון הוא מקבלין ישראל את התורה, מ"מ עיקר הכונה היא שע"י שיקבלו את התורה ביום ז' לכשיוכשרו לכך, בזכות זה חלה עליהם קדושת מתן תורה מצד הקב"ה ביום הששי, שזה מקיים את כל העולם כולו. ויתכן שכל דברינו כלולים בד' התוס' ע"ז ג' א', ד"ה יום הששי, במש"כ בקצרה שם.

 

28. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל עמוד ב

משנה. בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים, בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה שבעת, בראש השנה +ויקרא כג+ בחדש השביעי באחד לחדש, ביום הכפורים +ויקרא ט"ז+ אחרי מות. ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג. בחנוכה +במדבר ז'+ בנשיאים, בפורים - +שמות י"ז+ ויבא עמלק, בראשי חדשים - +במדבר כ"ח+ ובראשי חדשיכם. במעמדות במעשה בראשית, בתעניות [דף לא עמוד א] ברכות וקללות. אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן. בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
גמרא. תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות, ומפטירין בפסח +יהושע ה'+ גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא קמא בפסח גלגל, ולמחר - בפסח יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח. מאי היא? אמר רב פפא: מאפ"ו סימן. יום טוב האחרון של פסח קורין +שמות י"ג+ ויהי בשלח ומפטירין +שמואל ב' כ"ב+ וידבר דוד, ולמחר +דברים ט"ו+ כל הבכור, ומפטירין +ישעיהו י'+ עוד היום. אמר אביי: והאידנא נהוג עלמא למיקרי: משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. בעצרת +דברים ט"ז+ שבעה שבועות ומפטירין +חבקוק ג'+ בחבקוק, אחרים אומרים: +שמות י"ט+ בחדש השלישי, ומפטירין +יחזקאל א'+ במרכבה. והאידנא דאיכא תרי יומי - עבדינן כתרוייהו, ואיפכא.
Mishna: On Pesach we read from the section of the festivals in Vayikra. On Shavuot, ‘Seven weeks’ [Devarim 16, 9ff]. (Megilah 30b)
Gemara: On Shavuot, we read “Seven weeks”, and for haftarah a chapter from Habakuk (Chapter 3). According to others, we read “In the third month”(Shmot 19-20) and for haftarah the account of the Divine Chariot (Yechezkel chapter 1). Nowadays that we keep two days, we follow both courses, but in the reverse order. [Megilah 31a]



שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן לז

ענין אמירת זמן מתן תורתינו בחג השבועות.

הנה במג"א (רס"י תצ"ד) הקשה דהאיך אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיי"ל כרבי יוסי (בשבת פ"ו ע"ב) דבז' בסיון נתנה תורה, ותי' דאתי' אליבא דהרמב"ם (בפ"ה מהאה"ט) דלדידי' הלכה כרבנן דבו' בסיון נתנה תורה, ובחק יעקב כתב דבאמת לא תלי' שבועות במ"ת =במתן תורה= אלא ביום חמישים לספירה וכדאיתא (בפ"ק דר"ה ו') ובת' הריב"ש (סי' צ"ו), ורק בזה"ז דידעינן בקביעא דירחי ולעולם חל יו"ט בו' בסיון אנו אומרים יום מתן תורתינו עיי"ש.

אכן בזה"ק והובא במג"א שם (סק"ו) שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המטהרת מנדתה כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ככלה הנכנסת לחופה. ועי' באור החיים הק' (פ' אמור) עה"פ =על הפסוק= וספרתם לכם, שכתב שם דכמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה עיי"ש, הרי יש שייכות גדול לימי הספירה עם חג השבועות.

אמנם לפי זה טעמא בעי על נתינת התורה בנ"א לספירה, דהרי תיכף אחרי ספירת הז' נקיים ראויים היו לקבלת התורה, היינו ביום חמישים לספירה, ואף דכ"ז נעשה מחמת הוספת משה יום אחד מדעתו, אבל קשה ע"ז גופא למה עכבם יום אחד, והדרשה דהיום כמחר ל"ה דרשה גמורה, דאל"כ ל"ה מדעתו כמ"ש התוס' שם (פ"ז ע"א ד"ה היום), אולם כבר עמד ע"ז בס' בית שמואל על הא"ע (בהקדמתו שם), וכתב טעם לשבח דהרי איתא בש"ס שם דלכ"ע נתנה תורה לטבולי יום, והיינו אם הי' נותן התורה ביום ו' סיון אם היתה פולטת היו טבולי יום כמבואר בש"ס שם, וכמו שפרש"י שם דטבול יום ליכא איסור אלא לקדשים, ומרע"ה =ומשה רבינו עליו השלום= הי' סובר דקדושת התורה גדולה יותר מקדושת קדשים, כמו שלמד הק"ו לשבירת הלוחות מפסח, ומה"ט הי' פירש גם מהאשה, דזולת זה אף שהי' מוכן לדבור כל שעה, מ"מ בלילה לא דיבר עמו, והי' אפשר לטבול קודם אור היום, אלא עכ"ח ס"ל דתורה דינו כקדשים וצריך הערב שמש, ומהאי טעמא הוסיף יום א' דר' יוסי ס"ל כראב"ע דהפולטת ביום ג' טהורה, אלא שראב"ע ס"ל בה' עביד פרישה, ור' יוסי ס"ל בד' עביד פרישה, ורצון הקב"ה הי' ליתן ביום ו' א"כ הפולטת ביום ה' עדיין טמאה, ועכ"ח היו צריכין טבילה בליל ו', והיו טב"י =טבולי יום= וע"כ מרע"ה הוסיף יום אחד שיהי' הערב שמש והקב"ה הסכים עמו בכל אלה דהא בהא תלי' עיי"ש ודפח"ח, וא"כ מה דאמרינן זמן מתן תורתינו יש שייכות עם שבועות וא"א לומר כהחק יעקב הנ"ל. וע"ע בדרשות חת"ס (דרצ"ד ע"ב מדה"ס) מש"כ בזה.

והנה המהרש"א בח"א (ע"ז ג' ע"א ד"ה ביום הששי) כתב ג"כ בענין הספירה שהיא כדי לטהר עצמו, אבל כתב מספרים קדושים דהיתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים כענין שבת שמיטים ויובלות, ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה זכינו אח"כ ביום נ"א לקבלת התורה, וקבע השי"ת יום חמישים לחג השבועות להורות כי יראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן עיי"ש, ועי' באה"ט (רס"י תצ"ד), ורצונו לומר כיון שביום נ' נגמרה הטהרה שהוא בבחינת יראתו קודמת לחכמתו נקבע כנ"ל.

והמג"א שם כתב בשם העשרה מאמרות דנתנה התורה ביום נ"א לספירה לרמז על יו"ט שני של גליות, ובחק יעקב שם הקשה דא"כ יום השני עיקר היו"ט בתמי' ובני א"י שעושין רק יום אחד מאי איכא למימר עיי"ש, ולענ"ד נראה לפי דברי המג"א דהלכה כרבנן היינו דבאמת נתנה התורה בו' בסיון ואייר הוי מלא כמ"ש המחצית השקל, א"כ י"ל הכוונה בתי' הי"מ דלכן נתנה התורה בו' בסיון ונ"א לספירה, לרמז על שניהם בו' בסיון על יו"ט ראשון שחל ברוב השנים, בנ' לספירה, ובנ"א לספירה לרמז על יו"ט שני שכן הוא ברוב השנים ולק"מ קושי' הח"י לענ"ד ודו"ק.

ועוד יש ליישב עפי"מ דאיתא בחת"ס בתשו' (או"ח סי' קמ"ה) דלא ס"ל יו"ט ב' של גליות בא לרמז, אלא יו"ט ב' של גאולה בבי"א, דלהש"ס (גטין ח') כל הנסין שבים עד אוקיינוס שייכים לא"י והוא עד מצר רמון ספרד, ואם ידורו שם ישראלים על האיים האלו לא אפשר להודיע לא ע"י משואות ולא על ידי שלוחים כי רחוקים זה מזה ועל כן צריכים לעשות ב' ימים טובים של גאולה עכ"ל, ואף דזה אליבא דר' יהודה ואין הלכה כמותו, מ"מ לע"ל כו"ע לא פליגו כ"כ החת"ס (בחי' לביצה). ועוד י"ל עפי"מ דאיתא בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רנ"ב) שכתב מה שאמר כד הוי' טליא לפני הנוב"י לתרץ קושייתו בצל"ח (פסחים מ"ז ע"א) דאיתא שם בלחם הפנים דנאכל לתשעה לעשרה לי"א וכו' שני ימים טובים של ר"ה נאכל לשבת לאחד עשר וכו', ופי' רש"י דשני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים של גליות עיי"ש, והקשה הצל"ח הא גם בזמן הזה ליכא בירושלים ב' יו"ט של גליות, ותי' החת"ס דמי לא משכחת לי' כשרוב חכמי ישראל בחו"ל ולא הניחו כמותם בא"י, שאז מעברים שנים וקובעים חדשים בחו"ל כמבואר (בברכות ס"ג סוף ע"א), וכ"כ הרמב"ם (ספ"א מקה"ח) ואם יהיו רחוקים עכ"ח יעשו בא"י שני ימים מספק, אלא בזמן לחם הפנים אי אפשר דאז לעולם ב"ד הגדול בירושלים סמוך למקדש אבל בזה"ז אפשר שיקרא כן, וכאשר הי' בימי ר"ע באמת כמבואר בש"ס (ברכות) שם, וישרו דבריו בעיני הגאון הנוב"י ז"ל ואמר קאלוס עיי"ש, (ועי' מש"כ בזה בתשו' מנחת אלעזר הנדפס בס' בני ציון להגר"ד שפירא ז"ל ובספרי מנח"י (ח"ד סי' א' ב'), שהוכיח מד' רש"י הנ"ל שגם בא"י נהגו יו"ט ב' עיי"ש). הרי לפי הנ"ל ענין יו"ט שני של גליות שייך גם לא"י בין בזמן הגלות ובין בזמן הגאולה כנ"ל. (ולפי מה שס"ל להמנח"א הנ"ל וכן ס"ל להראב"ד כמבואר בספרי שם בודאי לק"מ).

והנה עדיין אנו צריכין למודעי במש"כ המג"א בשם הי"מ כנ"ל, דצריך ביאור, דהרי ענין יו"ט שני הוי מחמת דאין בקיאין בקביעא דירחא, וא"כ היו"ט ב' שמא היום נ' לספירה, ול"ש לדחות מיום נ' לנ"א מהאי טעמא.

אמנם גם זה אתי' שפיר עפ"י דברי החת"ס שם (באו"ח סי' קמ"ה), שכתב דלכאורה יום ב' דשבועות תמוה דמעולם לא עשאוהו מספק, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מקה"ח הי"ב), דהוא לעולם נ' יום מיו"ט של פסח, ועד אז כבר נתפרסם בעולם קביעות ניסן וא"כ גם אבותינו לא עשו מספק, וצ"ל משום גזירה אטו פסח וסוכות, וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ספק כמו ביו"ט של ר"ה שאם באו עדים מחצות ואילך לא נתקבל, ומ"מ גמרו היום בקדושה ולא מחמת ספק ומש"ה חמור טפי וה"נ דכוותי', ואפשר משום דבעי חיזוק טפי רמז לנו מרע"ה בשבועות דוקא כמ"ש מג"א (רס"י תצ"ד) בשם רמ"ע מפאנו עיי"ש, ובכלל דבריו מיושב גם הערתינו דלא משום ספק בקיאות בקביעא דירחא עושים יו"ט ב' של שבועות כנ"ל.

והנה מש"כ החת"ס להחמיר ביו"ט שני של שבועות, שפיר הקשה בתשו' קרן לדוד (סי' ק"מ) וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דיוט"ב =דיום טוב שני= של שבועות שהוי רק משום גזירה דפסח וסוכות יהי' חמור מהם, אבל עכ"פ לא קילא מהם, אמנם הגאון מוה"ר יש"ד גולדשטיין שליט"א בלקוטי הערות על החת"ס שם הראה למש"כ הח"ס בעצמו (בחיו"ד סי' ר"נ) דיוט"ב של שבועות קיל וצע"ג. אבל למעשה בודאי דינו כמו בכל יוט"ב והחת"ס שם כתב בדרך כש"כ לא להחמיר יותר עיי"ש.

והנה בעיקר דברי המג"א הנ"ל שהקשה האיך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו וכו' עיי"ש, הנה לפי מה שכתב שאומרים יום מתן תורתינו קושייתו קשה מאד דהרי לר' יוסי לא ניתן ביום ו' סיון רק בז' סיון. אבל הנוסח הוא זמן מתן תורתינו כמבואר בכל מקום, א"כ י"ל דזמן נקרא מן התחלת החודש השלישי עד לאחר מתן תורה וכדברי הש"ס (שבת פ"ו פ"ז) בחד בשבא בתרי בשבת בתלתא ובארבעה וכו' דכל יומא ויומא היו מן ההכנה למתן תורה ושייך בהם לומר זמן מתן תורה וצ"ע.

והנה ע"ד מש"כ המג"א שם בזה"ל, ומה שהקשה עוד הי"מ דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת וכו' עכ"ל, והקשה המחצית השקל דכפי המבואר בסוגיית הש"ס (שבת פ"ו פ"ז) בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם בו' בסיון ניתנה תורה או בז' בסיון, ואמר רבא הכל מודים דבשבת ניתנה תורה, ורק פליגו בקביעא דירחא, דלר' יוסי הי' אז ר"ח סיון בחד בשבא, ולרבנן בתרי בשבא, ולר' יוסי בארבעה עביד פרישה, ולרבנן בה' עביד פרישה, וקמקשי מאיזהו ברייתות לר"י ולרבנן, וקמשני ה"מ ר"י ה"מ רבנן עד דמקשי מקרא (שמות ט"ז) דחמשה עשר באייר הי' שבת, וא"כ חודש סיון בחד בשבת, וקשה לרבנן ומשני אמר לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה, ושוב קמקשי מברייתא על תרווייהו ומשני, ואח"ז הביא מברייתא דסדר עולם דר"ח ניסן הי' בערב שבת, וא"כ סיון בתרי בשבת ומשני הא מני רבנן עיי"ש, א"כ למסקנא לרבנן יצאו ישראל ממצרים בערב שבת, ובזה לפי מה דפסקינן להלכה ג' עונות כרבנן, לא יצאו ממצרים ביום ה' ול"ק קושי' הי"מ הנ"ל.

ותי' המחצית השקל דהרי א' מהברייתות שהובא בש"ס שם הוא מה דאיתא שם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים וכו' בחמשה יצאו וכו' ואותו היום חמישי בשבת וכו' קשיא לרבנן אמר לך רבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה, ת"ש דלא עברוה וכו' הא מני ר' יוסי היא עכ"ל, ובתוס' שם הביאו מה דאיתא במדרש דבעשור לחודש נעשה נס גדול ומשום שהי' בשבת, קראוהו שבת הגדול, וכ"כ הטור /או"ח/ (סי' ת"ל), א"כ ש"מ דנקטינן דניסן הי' בה' בשבת, וגם לא עברוה לאייר, והי' מ"ת =מתן תורה= בנ"א לספירה, וליישב הסתירה דהרי פסקינן להלכה דרק ג' עונות פרשינן, צ"ל דמה דמשני הא מני ר' יוסי קאי רק על ברייתא שני' ולא על ראשונה, והמה שני ברייתות, ולכן לא אמר אלא הא מני ר' יוסי, ולהברייתא א' ס"ל דעבורי עברוה לרבנן, ודברי הטור אתי' כהאי ברייתא ושפיר הקשה הי"מ עכת"ד ביתר ביאור.

והנה לפי דבריו יש ג' מ"ד, א' דר"ח ניסן הי' ביום ה' ועבורי עברוה לאייר, והב' דהי' ביום ה' ולא עבורי עברוה לאייר, וג' דהי' ניסן ביום עש"ק כנ"ל, והכלל דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ועוד דהמשמעות בש"ס שם דהב' ברייתות הנ"ל המה חד ברייתא עייש"ה.

אמנם לפי דברי הבית שמואל הנ"ל, הרי אף דאותן דס"ל דלא כראב"ע בפולטת עכ"ח ס"ל כרבי יוסי דבד' עביד פרישה, אבל אין הכרח דרבי יוסי ס"ל כאותן המ"ד, אלא הוא יכול לסבור כראב"ע או כרבנן לפי גרסת הרמב"ם דדי בג' עונות, ומ"מ בד' עביד פרישה, כדי שיהי' הערב שמש כנ"ל, (ומש"כ המג"א שם ומש"כ ביו"ד כר' יוסי בעונות היינו לחומרא, צ"ב דתלי תניא בדלא תניא, דהי' צריך לומר כרבנן דבעי' ו' עונות לפי גרסתם, ובדברי ר' יוסי י"ל באמת דלא ס"ל כן כנ"ל).

ולפי"ז שפיר י"ל דגם הברייתא א' הנ"ל כר' יוסי, וכן ס"ל להטור /או"ח/ (בסי' ת"ל), ומ"מ י"ל דל"צ פרישה רק ג' עונות כנ"ל ולק"מ. והקושי' ממה דלפי"ז הי' מ"ת בנ"א לספירה במקומה עומדת וי"ל כתי' המג"א או כשאר תירוצים הנ"ל.