Twitter

Tuesday, May 15, 2012


Yom Yerushalayim -The Vilna Gaon's mystical doctrine - the beginning of the end of days...



  

כח אייר


הרב ארי דוד קאהן

1.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ

סעיף א                אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו  וראוי להתענות  בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו ( וטוב שלא להשלים בראש חדש).
סעיף ב                 באחד בניסן מתו בני אהרן; בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר;  בכ"ו בו מת יהושע בן נון, בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה';   בכ"ח בו מת שמואל הנביא; בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט; בכ"ה בו נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים; בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו; באחד באב מת אהרן הכהן;  בי"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז.  בי"ז באלול  מתו מוציאי  דבת הארץ; בה' בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש רבי עקיבא;  בז' בו נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר,  מפני מעשה  העגל;   בז' במרחשון עוורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו;   בכ"ח בכסליו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמיהו; בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו   לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו;   בה' בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע; בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה;   בז' באדר מת משה רבינו ע"ה =עליו השלום=; בט' בו נחלקו בית שמאי ובית הלל.

2.     משנה ברורה סימן תקפ

 (א) וראוי להתענות - עיין בב"י שיש מהראשונים שמפקפקין ע"ז ולדעתם יש ליזהר שלא להתענות כשאירע איזה מהם בר"ח ויש שכתבו שדבר זה ניתקן בימי חכמי התלמוד ולכן בעל נפש יחמיר לעצמו אם אפשר לו. ומ"מ מי שאינו רגיל להתענות תעניות אלו ואירע לו איזה צרה ח"ו ורוצה להתענות בר"ח ניסן על צרתו אסור כיון שהוא נוהג בו תמיד איסור תענית [מ"א]:
(ב) בהם - ובס"ח סי' ר"ל כתב כשהלבנה לוקה יש להתענות [מ"א]:
(ג) וטוב שלא להשלים בר"ח - משום דכתיב בספר תניא דאין להתענות בר"ח:
(ד) בכ"ו בו - יש גורסים כ"ח ועיקר כטור [פמ"ג בשם א"ר]:
(ה) בכ"ח בו - במגילת תענית כתוב בכ"ט:

3.     שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרח

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי.

4.     תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נד עמוד ב

דרש רבא, מאי דכתיב: +שמואל א יט+ וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: +דברים יז+ וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: +יהושע יח+ וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו.
Raba lectured: What is meant by the verse, [And he asked and said: ‘Where are Shmuel and David?’] And one said: ‘Behold, they are at Naioth (name of place literally it means beautiful or glorious) in Ramah (name of a place literally means "high”) ’: What connection then has Naioth with Ramah? It means, however, that they sat at Ramah and were engaged with the glory [beauty] of the world. Said they, It is written, Then shalt thou arise, and ascend unto the place [which the Lord thy God shall choose](Devarim 17:8) this teaches that the Temple was higher than the whole of Eretz Israel, while Eretz Israel is higher than all other countries. They did not know where that place was. Thereupon they brought the Book of Yehoshua. In the case of all [tribal territories] it is written, ‘And the border went down’ ‘and the border went up’ ‘and the border passed along’, whereas in reference to the tribe of Benjamin ‘and it went up’ is written, but not ‘and it went down’. Said they: This proves that this is its site. Zevachim 54b

5.     פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב"  פרק נא

המופת הששי מיום שנבראו שמים וארץ השמש והירח והככבים וכל המזלות היו עולין להאיר על הארץ ואינן מערערין זה עם זה, עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, ועוד שראו חרטומי גוים כובשים במזלות לבא על ישראל, מה עשה יהושע פשט ידו לאור השמש ולאור הירח והזכיר עליהם את השם ועמד כל אחד במקומו ששה ושלשים שעות עד מוצאי שבת, שנ' וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים, וראו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנברא העולם, שנ' ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לא יהיה כן לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם בישראל,

6.     סדר עולם רבה (ליינר) פרק ה

שנאמר ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין (שמות טז א) (והוא אלוש) בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים (שם /שמות ט"ז, א/), ואחד בשבת היה, הא למדנו שראש חדש אייר באחד בשבת היה, ועוד למדנו שהיו ישראל אוכלין מעוגה שהוציאו בידם ממצרים כל שלשים יום, ובו ביום כלתה, ולערב אכלו את השליו ולמשכים לקטו את המן, ובאלוש נתנה להם השבת, ושם עשו שבת ראשונה, שנאמר וישבתו העם ביום השבעי (שם /שמות/ טז ל), באחד בשבת בכ"ג באייר נסעו מאלוש ובאו להם לרפידים, ושם נתנה להם הבאר ונלחמו עם עמלק ושם עשו שבת שניה, נסעו מרפידים ובאו להן למדבר סיני ומצאו עליו ענני כבוד. כל חמשת הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום, ומשיב דבריהם לפני המקום, בשלישי בששה לחדש נתנו להם עשרת הדברות, ויום השבת היה.

7.     שבת דף פז.ב

תא שמע: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות. לערב, סלקא דעתך? אלא: מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה. מדחמיסר בניסן חמשה בשבת ־ ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון ־ חד בשבת, קשיא לרבנןִ אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא ־ עבורי עברוה.
Now, since the fifteenth of Nisan was on a Thursday, the first of Iyar was on the Sabbath, Shabbath 87b

8.     ילקוט שמעוני חבקוק - פרק ג - רמז תקסד

כתיב והיה כאשר ירים משה ידו. ר' יהושע אומר כשפן גדול היה עמלק, ומה היה עושה היה מעמדי בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר (ה) לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה משה, ערבב את המזלות הה"ד שמש ירח עמד זבולה, וכתיב רום ידיהו נשא:

9.     שמות פרק יז

 (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
But Moshe’s hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat on it; and Aaron and Hur stayed up his hands, the one on the one side, and the other on the other side; and his hands were steady until the going down of the sun.
Shmot 17:12

10.  שמות פרק יז

 (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ
And the Lord said to Moshe, Write this for a memorial in a book, and recite it in the ears of Joshua; for I will completely put out the remembrance of Amalek from under heaven. And Moses built an altar, and called its name Adonai-Nissi;  For he said, Because the Lord has sworn by His throne (kes) that the Lord will have war with Amalek from generation to generation. 17:14-16

11.  ירמיהו פרק ג פסוק יז

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע: ס
At that time they shall call Jerusalem the throne of the Lord; and all the nations shall be gathered to it, to the name of the Lord, to Jerusalem; nor shall they walk any more after the stubbornness of their evil heart. Yirmiyahu 3:17

12.  מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן ט

א"ר יהודה בר שלום בשם רבי איבו שני בני אדם ראו כבוד כו', ד"א כבוד חכמים ינחלו זה יהושע שירש כבוד ממשה רבינו שא"ל הקב"ה כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, למשה א"ל הקב"ה של נעליך מעל רגליך (שמות ג) וליהושע ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך (יהושע ה), משה כתוב בו אז ישיר משה ובני ישראל ויהושע אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' (יהושע י), משה הוציאם ממצרים ויהושע הכניסם לארץ, משה הרג לסיחון ועוג ויהושע שלשים ואחד מלכים, משה העמיד גלגל חמה במלחמת עמלק, שנאמר (שמות יז) והיה כאשר ירים משה ואין ירים אלא לשון שהעמיד גלגל חמה שנאמר (חבקוק ג) נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, ויהושע כן שנאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, משה בנה מזבח שנאמר (שמות יז) ויבן משה מזבח, ויהושע כן שנאמר (יהושע ח) אז יבנה יהושע מזבח, משה כתב את התורה שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת (דברים לא), ויהושע כן ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים (יהושע כד) הרי בכל, אבל אין אנו מוציאין שהיו שנותיו כשנות משה רבינו שמשה כתוב בו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו (דברים לד) ויהושע נגנז בן מאה ועשר, ולמה פחתו לו עשר שנים בשביל שאמר לפני משה רבו עשרה דברים שנא' (במדבר יא) ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם לפיכך פחתו לו עשר שנים, מכאן את למד שאין תלמיד רשאי לומר דבר לפני רבו שכל המורה דבר לפני רבו או אפילו אינו מורה אלא אומר לאחרים הלכה במקום שרבו מצוי שנותיו מתקצרות (מכמה טעמים הצריכין להדרש בס' אחרי מות סימן ו'), ד"א כבוד חכמים ינחלו זה אהרן ובניו שנתבררה הכהונה מידם.

13.  שו"ת חתם סופר חלק ו-ליקוטים סימן כז

יען כי לפי שבא בלשון השאלה לא התנדב שום א' לעניי א"י כי אם לנשמת ר"מ בעל הנס או לנרות נשמת בעל הנס והרב הדליק נר בחדרו כמה שנים עד שלמדוהו שלוחי א"י שיותר מצוה לשלחו לא"י ויאות הרב להם עד שלבסוף חזה דברמאות נהגו ולא הגיע המעות ע"י השלוחי' ההם וקיבץ ואסף ממון רב עד שמת ונפל ביד אפטרופסי' והנה מה ששינה מהדלקה לחלקו לעניים בודאי כדין וכהלכה עשה לא מיבעי' לאותן דנתנו לנשמת ר"מ ואין טוב לנשמתו מזה כ"א לחלקו לעניים יהי' איזה עניים שיהי' וכמו שמחלקין צדקה לזכרון נשמת המתי' המבואר בהג"ה ש"ע י"ד סס"י רמ"ט אלא אפי' אותן שפירשו בהדי' להדלקת נר לנשמת ר"מ ז"ל מ"מ אפי' להסוברי' דהדלקת נר בבה"כ =בבית הכנסת= חשיב טפי מחילוק עניים היינו בבה"כ אבל הדלקה בחדר א' לנשמתו של אדם ואפי' להדליק על ציון שבקברו לא ידעתי מצוה רבה בזה ומצאתי ברלב"ח סי' ג' שכ' שנהגו לנדור נדרי' להדלקת נר על ציון קבר שמואל הנביא וכ' כיון שנהגו כך מצוה הוא ויהיב טעמא השייך לשמואל הנביא דוקא ע"ש
ירושלם=586 ראש הגבעה =586



 מלכות דיסוד

1.    פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ה
 והכלל כי כל מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן של כל מין בהמה וחיה וכל בעל חי שבעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם בכל מין ומין ואישי המינים עד לעולם ומה שיארע להם ושרשם. וכן כל מ"ש באבות ומשה וישראל כלם הן בכל דור ודור שכלם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע: וכן כל מעשיהם מאדה"ר עד סוף התורה הוא בכל דור כידוע למבין. וכ"ה בכל אדם ואדם לבד כמו שהתחיל לבאר במדרש הנעלם ברמז: וכל זה נכלל כלו בפרשת בראשית עד נח כמ"ש כאן בס"ד: וכללו נכלל בפרשה הראשונה עד ברא אלקים לעשות כנ"ל: וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון (הגהה - ובמקום אחר כתב עוד שמקור כלל הכללים הוא בתיבת בראשית ו' אותיות ודגש של הב'. ש"ל): בז' תיבות ז' אלפי שנה כמ"ש בפ"א שתא אלפי שנין תליין בשתא קדמאי כו':

2.    פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ה
ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו' ימים כמש"ל פ"א שתא אלפין שנין תליין בשתא קדמאי. וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגין בו' אלפים כל א' ביומו ובשעתו. ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה.

3.    ספר ישעיה פרק ס
(כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה
The least one shall become a thousand, and a smallest one a strong nation; I the Lord will hasten it in its time.

4.    עין יעקב על מסכת סנהדרין אות (קעא)
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמִי, כְּתִיב, (ישעיה ס) "בְּעִתָּהּ", וּכְתִיב "אֲחִישֶׁנָּה", זָכוּ - "אֲחִישֶׁנָּה", לֹא זָכוּ - "בְּעִתָּהּ"

5.    מדרש תנחומא ויגש פרק י
ואת יהודה שלח זש"ה הנני שולח מלאכי ופנה וגו' (מלאכי ג) בא וראה כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף בציון כתיב (תהלים פ) אוהב ה' שערי ציון ביוסף כתיב וישנאו אותו בציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב) ביוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים בציון בא יבא ברנה נושא אלמותיו (תהלים קכו) ביוסף המלוך תמלוך עלינו בציון אומר לציון מלך אלהיך (ישעיה נב) ביוסף ויחלום יוסף חלום בציון בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו) ביוסף הבא נבא אני ואמך וגו' בציון אפים ארץ ישתחוו לך (ישעיה מט) ביוסף ויקנאו בו אחיו בציון קנאתי לציון קנאה גדולה (זכריה ח) ביוסף לך ראה נא את שלום אחיך בציון ודרשו את שלום העיר (ירמיה כט) ביוסף ויראו אותו מרחוק בציון זכרו מרחוק את ה' (יחזקאל כג) ביוסף ויתנכלו אותו בציון על עמך יערימו סוד (תהלים פג) ביוסף ויפשיטו את כתונת הפסים בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג) ביוסף וישליכו אותו הבורה בציון צמתו בבור חיי (איכה ג) ביוסף והבור רק אין בו מים בציון ובבור אין מים כי אם טיט (ירמיה לח) ביוסף וישבו לאכול לחם בציון אשור לשבוע לחם (איכה ה) ביוסף וימשכו ויעלו את יוסף בציון וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור (ירמיה לח) ביוסף ויקרע יעקב שמלותיו בציון לבכי ומספד (ישעיה כב) ביוסף וימאן להתנחם ובציון אל תאיצו לנחמני (שם) ביוסף והמדנים מכרו אותו אל מצרים ובציון ובני יהודה ובני ישראל מכרתם לבני היונים (יואל ד) ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות ביוסף ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה וציון יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח) ביוסף איננו גדול בבית הזה ממני בציון גדול יהיה כבוד הבית הזה (חגי ב) ביוסף ויהי ה' את יוסף בציון והיו עיני ולבי שם (ד"ה ב ז) ביוסף ויט אליו חסד ובציון זכרתי לך חסד (ירמיה ב) ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו ובציון אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (ישעיה ד) ביוסף רק הכסא אגדל ממך ובציון בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג) ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש ובציון עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך (ישעיה נב) ביוסף כתיב ואת יהודה שלח לפניו ובציון הנני שולח מלאכי (מלאכי ג):

6.    ספר עמוס פרק ב
(ו) כֹּה אָמַר ה’ עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם:

7.    ספר זכריה פרק ט
(ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:(י) וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ:

8.    ספר משלי פרק י
(כה) כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם:

9.    ספר חבקוק פרק ב
(ד) הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה:

10. סדור תפלה - נוסח ספרד - סדר ספירת העומר
ה' אייר:הַיּוֹם עֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים, לָעוֹמֶר: יסוד שבתפארת:
כ"ז אייר:הַיּוֹם שְׁנַיִם וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת, לָעוֹמֶר:מלכות שביסוד:

11. עין יעקב על מסכת סוכה אות (כח)
וְהַאי הֶסְפֵּדָא מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי דּוֹסָא וְרַבָּנָן. חַד אָמַר, עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, וְחַד אָמַר, עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאָמַר, עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, (שנאמר) [הַיְינוּ דִּכְתִיב], (שם) "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר".

12. ספר פרי עץ חיים - שער העמידה - פרק יט
תשכון - במלת וכסא דוד עבדך, הזהיר לנו מורי זלה"ה מאוד, ביום א' שהלכנו על ציון שמעיה ואבטליון בהתפללנו שם, והכפיל שם לנו לומר, שנזכיר בכל תפלה ותפלה, לכוין במלת דוד עבדך, שיחיה משיח בן יוסף, ולא ימות ע"י ארמילוס הרשע, והוא נקרא כסא דוד עבדך. וזה סוד, חיים שאל ממך, כמ"ש בר"מ שעתיד משיח בן יוסף למות. ולא הבינו דבריו, והשם יודע נסתרות, וסופו מוכיח על תחלתו, שמת מורי החסיד זלה"ה בעו"ה. מע"ח - ארז"ל, והשימותי את מקדשכם, קדושתן עליהן אף כשהן שוממין, דאם לא כן הל"ל את מקדשכם השימותי. אך עתה משמע, שגם בחורבן נקרא מקדש, לזה אמר תשכון בתוך עירך, ר"ל, בהיות עירך אפילו חריבה, תשכון בה כאשר דברת. והשימותי כו' כנ"ל, כי לעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי:
הגהה (ח) ונלע"ד נתן - שרמז האי רמז בפסוק, כי ס"ת חיים' שאל' ממך' הוא מלך ור"ת למפרע הוא מש"ח, ונשארים אותיות אמצעים יא"מ, שהוא בא"ת ב"ש מו"ת. ר"ל, שמלך המשיח התפלל לפניך, שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע, ושמעת לתפלתו ונתת לו אורך ימים, ר"ל, נתת לו אריכות הגלות שלא יבא במהרה, כדי שיוכל לבא כמה פעמים בגלגולים כמ"ש בתיקונים ע"ה, שבכל דור ודור יבא משיח בן יוסף בגלגול, אם יש צדיקים בדור שיהיו מגינים עליו שלא ימות, ומאחר שלא נמצא מי שיגין עליו, מוכרח הוא בעצמו למות, וע"י עונש המיתה שסובל בכל דור ודור, הוא מכפר עליו שלא ימות ע"י אותו רשע ארמילוס, אלא שבכל פעם הוא ימות ע"י הקב"ה בעצמו, בסוד הנשיקה כנודע. ע"ש בחי' הנ"ל. ונראה, שע"י זכות העוסקים בחכמת אמת, יש כח בידם להגין על משיח בן יוסף שלא ימות ע"י הרשע ארמילוס, ועיין בפירש הזוהר ותראה ע"ז רזין דרזין:

13. פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ד
 ויהושע ושלמה הן היו בדרגא דסיהרא לכן תקנו אותן אלא שיהושע היה בדרגא דדכורא מיוסף לכן תיקן דכורין ושלמה היה מס"ט דנוקבא מיהודה לכן תקן נוקבין כידוע בסוד יוסף ויהודה יסוד ומלכות ובסוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

14. ספר עמק המלך - הקדמה שניה - פרק א
כיד י"י אלהי הטובה עלי, אחרי אשר הפליא י"י את חסדו עמנו, כי חשף י"י את זרוע קדשו, ושלח לנו עיר וקדיש, מן שמיא נחית הרב החסיד הגדול, האלהי, מורנו ורבנו, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לורי"א בן מוהר"ר שלמה זלה"ה אשכנזי, נשמת משיח בן יוסף, כרשב"י בדורו אשר האיר י"י את עינינו, לזכות אותנו בהקדמותיו [של האר"י], המוכרחיות מצד האמת, בספר הזוהר, להבין סודותיו הסתומים מעין שכל כל חי, שלא נתגלו מימות רשב"י ע"ה ואילך:

15. ספר עמק המלך - הקדמה השלישית - פרק ה
 וכן אירע פעם אחת שהאר"י ז"ל בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון, והתלמידים עמו, ואמר אל התלמידים, בני תדעו ששמעיה ואבטליון צוו לי לאמור לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות, עד כאן לשונו של מורנו הר"ר חיים בספר עץ חיים. וכתב על זה, ומרוב טפשותינו לא היה בנו דעת לשאול אותו, מי הוא המשיח בן יוסף, ולא עמד אלא ימים מועטים, ונתבקש רבינו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף, ומרוב ענותנותו לא רצה לגלות את עצמו, עד כאן:
וכן כתב מעשה אחר, ונראה שהוא כן, שפעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילראק [מעיל דק] ושופיצא [מעיל עליון עבה] וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת, ומתחיל 'מזמור לדוד הבו לה' בני אלים', ופזמון מיוסד לקבלת השבת, ו'מזמור ליום השבת', וה' מלך בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו, חבירים רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת >י"ב א< בירושלים, וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים אנו שומעים בכך, וקצת השיבו ואמרו נלך מקודם ונודיעו אותו לנשינו, כיון שאמרו נלך מקודם לביתנו. נתחרד הרב חרדה גדולה, והכה כף אל כף, ואמר אוי לנו שלא היה בנו זכות להגאל. שאלמלא הייתם כולכם משיבים בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמאנתם בדבר, חזר הגלות לאיתנו בעונותינו הרבים:

16. ספר עמק המלך - שער ה - פרק נג
ולעתיד לבוא נאמר, 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון' [ישעיהו נ"ב ח'] רצה לומר שיהיה ז"א כמו אריך אין לו אלא עין אחת, רחמי גו רחמי, והיינו סוד עין שמאל יהיה הוא כעין ימין ממש, כשישוב י"י [הוא] זעיר אנפין, את ציון, שהיא יסוד דנוקביה, ויהיה הוא ביסוד אימא, הנקראת גם כן ציון. וגם כן ציון בגימטריא, יוסף, שהוא יסוד זעיר, שיקנא ל ציון גימטריא קנאה גדולה ויסלקנו מיניקת השפחה אשר תירש גבירתה שנאמר, 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד' [תהילים קל"ז ז'] הזה, שהיה מקודם בה בנוקביה, וכביכול נזדווג עם השפחה. ובזמן מיין נוקבין אלהים אחרים מזדווגים כביכול באלקים קדושים, ויונקים מהם, ולעתיד יקנא לציון קנאה גדולה, וקנאה גימטריא יוסף, לרמוז על משיח בן יוסף שעתיד הקב"ה לקנא על ידו לציון ולירושלים, שהם ביד האויבים, והבן, וישוב לירושלים ברחמים רבים, אמן ואמן כן יהי רצון:

17.  Zohar, Bereshit, Section 1, Page 117b
At every sixty years of the sixth thousand the He will mount a stage higher, acquiring greater strength. And after six hundred years of the sixth thousand there will be opened the gates of wisdom above and the fountains of wisdom below, and the world will make preparations to enter on the seventh thousand as man makes preparations on the sixth day of the week, when the sun is about to set. As a mnemonic to this we take the verse, “In the six hundredth year of Noah's life... all the fountains of the great deep were broken up” (Gen. VII, 11).’ Said R. Jose to him: ‘Your calculations lay down a much longer period than that arrived at by the companions, according to whom the exile of the community of Israel was only to last one day (i.e. a thousand years), as it says, “He hath made me desolate and faint all the day” (Lam. I, 13).’ R. Judah said in reply: ‘This is what I have learnt from my father concerning the mysteries of the letters of the Divine Name, and of the duration of the world as well as of the days of creation, all of which belongs to the same mystical doctrine. At that time the rainbow will appear in the cloud in radiant colours, like a woman that decks herself out for her husband, in fulfillment of the verse, “and I will look upon it, that I may remember the everlasting covenant” (Gen. IX, 16), …

41.666666
San 38          The day consisted of twelve hours
1740   5500
1781   5541.6                     In the first hour, his [Adam's] dust was gathered
1823   5583.3          in the second, it was kneaded into a shapeless mass
1840   5600
1864   5624.99         In the third, his limbs were shaped
1906   5666.66         in the fourth, a soul was infused into him
1948   5708.3                     in the fifth, he arose and stood on his feet
1968   5728             Erev Shabbat ערב שבת
1990   5749.99         in the sixth, he gave [the animals] their names
2031   5791.66         in the seventh, Eve became his mate
2073   5833.33         in the eighth, they ascended to bed as two and descended as four
2114   5874.99         in the ninth, he was commanded not to eat of the tree
2156   5916.66         in the tenth, he sinned
2198   5958.33         in the eleventh, he was tried
2239   5999.99         and in the twelfth he was expelled [from Eden] and departed,









Wednesday, May 9, 2012

Sources Lag Baomer


                                        ל"ג בעומר      


1.    ספר חיי אדם - חלק שני - כלל קלא

מלבד בל"ג בעומר נוהגין היתר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ואם חל יום ל"ג ביום א', נוהגין בקהלתנו שמסתפרין ביום

2.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א

נוהגים (א) שלא [א] לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, (ב) מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, (ג) א שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס (ד) אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך (ה) ב הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).

3.     בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן:

4.    ספר המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בין פסח

ויש מסתפרין (לו) מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות.

5.    ספר אבודרהם תפלות הפסח ד"ה כל ארבעה

ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות וכן כתב אבן הירחי ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא מדתנן (פס' ו, א) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.

6.    מאמר חמץ לרשב"ץ אות קמ

ונהגו איסור להסתפר עד ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא. ומה שאסור עד ל"ג לעומר. לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת. והוא יום ל"ד לעומר. ולא נהגו איסור בו לפי שמקצת היום ככולו. על כן נפל המנהג עד ל"ג לעומר. וכל היום כולו בכלל אלא אם היה ערב שבת:

7.    שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:

8.    ספר פרי עץ חיים - שער ספירת העומר - פרק ז

בזמן הזה בענין ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם. גם העיד לי הר"א הלוי, כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון, וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל:

9.    ספר התודעה - פרק עשרים ושבעה:

וכבר היתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:
'בי"ח באייר יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד':
משהופיע האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם:
נרות אבוקות ומדורות:
כבר נזכר למעלה, שיום הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזהר הקדוש:

10. ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג ס"ק ד

הגהה. ומרבים בו קצת שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י, וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליהא. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי.
הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג הערה א
גם במורה באצבע אות רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום ל"ג לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור התורה". ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים]

11.  שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רלג

אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ העושים פורים ביום כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי' הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא ובסידור מהר"יעבץ כ' ע"פי נסתר דהוה כב"ד שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הוד שבהוד יע"ש אלא לפ"ז הי' ראוי' לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למב"י =למנין בני ישראל= אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידים בו ואי אתיהיב רשותא לכמוני לדבר מה שהי' נ"ל י"ל דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות וכן לעולם חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה ופוגשי' זה בזה בנצח שבנצח ויום כ"ה למב"י יו"ד /י'/ אייר יום בתור פסח שני ולפ"ז ביום ל"ג הוא הוד שבהוד להורדות הניצוצות ולעומת זה הוא תפארת שבתפארת להיורדים להעלות בקדש ויש לבחון כי רגילים להתחיל מנהג קצת אבילות מיום ב' אייר עד יום ל"ג לעומר והנה יום ב' אייר הוא ממש ההיפך מיום ל"ג כי אז הוא הוד שבהוד להעולים ותפארת שבתפארת להיורדי' מתחילים להתאבל וביום ח"י אייר הוא היפך [מיו' ב' אייר כי אז הוא הוד שבהוד להעולים] ושמחים בו ומה שכתבתי מהעלאה ממטה למעלה כן הוא כי כל ימי הספירה מונחים בין יום שבת ליום נון /נ'/ כי ממחרת השבת תספרו עד יום נון וידוע מדת שבת התחתונה ונון אימא עילאה הרי שעולים בו וכנ"ל ולפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן א"כ הי' הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב אך הוא נגד ש"ס פר"ע ושם הארכתי מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן והוה כעין מ"ש רלב"ח במי שנדר לקבר שמואל הנביא יע"ש וכבר עלה בלבי לומר לפמ"ש רמב"ן באגרת הנפלא שלו שכל מקום המקודש יותר מחברו חרוב ושמם יותר מחברו ע"כ הואיל ובעו"ה עדיין לא הגיע עד עתה זמן בנינו ע"כ הי' זאת כדי שלא יתישב ירושלים ביתר עז כי לא זכינו לכך מי יתן ויזכני הי"ת להיות ממישבים של ירושלים ועכ"פ לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל.

12. שו"ת רב פעלים חלק א - או"ח סימן יא ד"ה תשובה. חצי

בענין פטירת רשב"י זיע"א ביום ל"ג לעומר, שנזכרה בספר פרי עץ חיים ולא נזכרה בשער הכונות כתב שאין לסמוך על זה כ"כ, התם שאני, כי גם בספר פרי עץ חיים לא נזכר דבר זה בכל ספרי פע"ח, שיש דפוסים שלא נזכר בהם ד"ז, ועוד התם מצא טעם לטעון משום דבספר הכונות נחית לעשות שייכות לאותו היום עם רשב"י, ואמאי לא זכר שם גם דבר זה, והן אמת כי על זו הטענה יש פה להשיב,


13. מגן אברהם אורח חיים סימן תצג ס"ק ג

ומרבים בו קצת שמחה - וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש:

14. שערי תשובה אורח חיים סימן תקלא ס"ק [ז]

 [ז] קטן - עבה"ט ועיין בגן המלך שכ' וז"ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להרגיל השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך כו' ע"ש והענין של השמחה הוא מנהג א"י גם כן שעושין שמחה בהתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותה במצו' להיות לו פיאות הראש ועיין בפע"ח שער ספירת העומר שכ' בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירגין בל"ג בעומר שראה את מורו האריז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם ע"ש:

15. שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קלג ד"ה ולפי טעם

ולפי טעם האריז"ל אפשר ג"כ דלא שייך גבי קטן, דהרי ע"פ האריז"ל גם בל"ג בעומר אסור לגלח והוא גלח לבנו הקטן, אם לא שנאמר שבל"ג בעומר ובמירון באתרא דרשב"י ליתא להאי טעמא. ועיין בספר הכוונות בד"ה ענין הגילוח וכו' והטעם הוא וכו' כל מ"ט יום אלו בבחי' קטנות וכו', והנה אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ולכך סמך אח"כ ר"ע את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות וכו', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר עיי"ש דבה"ק, וכן בפע"ח שם בריש פ"ז בד"ה הנה ענין וכו' רק מוחין דקטנות עיי"ש. ואולי לכך נהגו ליקח הקטנים לגלחן שמה על ציון הקדוש של רשב"י, שזה תחילת גדילתם והכנסתם ללימוד התורה אשר תורת חסד על לשונה [משלי ל"א כ"ו]. ובפרט שרשב"י חיבר הזוה"ק בלשון תרגום, והוא אשר גינה מלכות חייבתא, וא"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, וכל היכי דהוי מחי רבי אלעזר הוי מסי ר"ש [שבת ל"ג ע"ב], ויראתי לומר במה שנעלם ממני ודו"ק בס"ד.

16. שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לה

שאלה: בדבר המנהג שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר (תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, האם יש סמוכים למנהג זה?.
תשובה: הנה הגאון רבי שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, ואני לא ידעתי מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, איני יודע מה מצוה יש בדבר, ואמנם הבית יוסף אורח חיים (סוף סימן תקסח) הביא בשם מהרי"ל בתשובה (סימן קיח), אודות אשה שנדרה ללכת לבית הקברות וכו', אך גם הוא לא פירש מה מצוה יש בזה. לולא שכתב מהרח"ו שיש עיקר בביקור על קברי הצדיקים, אבל להסתפר לא שמענו. ע"כ. ובאמת שיש סמך במנהג הביקור בבית הקברות ולהתפלל שם לפני השם יתברך על כל צרה שלא תבוא, כדי שנשמות הצדיקים יבקשו רחמים עלינו לפני כסא כבודו יתברך, ובפרט כשמתפללים שם בתשובה ובלב נשבר ונדכה. וכמבואר כל זה בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא ע"א). וכן כתב הבית חדש ביורה דעה (סוף סימן ריז), שיש סמך נכון למנהג זה בספר הזוהר, ושאין לשום חכם למנוע ולבטל מנהג זה, אשר יסודתו בהררי קודש. וכן כתב בספר מעבר יבוק (שפתי רננות פרק כד). ע"ש. וכן אמרו בסוטה (לד ע"א) על כלב שנשתטח על קברי האבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים וכו'. ע"ש. ובתענית (טז /ע"א/) למה יוצאים לבית הקברות כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים. וכתבו התוספות שם, מכאן נוהגים בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב, הואיל והוא יום תענית צבור וכו'. ע"ש. וכן כתב הרמ"א בהגה /א"ח/ (סוף סימן תקנט). גם בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יא) כתב, שאף על פי שלא נמצא לשום אחד מהחברים /שמא צ"ל: מהמחברים/ שיבאר אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם תגן עלינו שימלא ה' משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות. וכבר העיד רבינו האר"י זצ"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת הצדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ז'), ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סימן רצג). ע"ש.

אכן בענין התספורת על קברי הצדיקים, אף על פי שאין לנו מקור מפורש בתלמוד ובראשונים, הנה מהרח"ו בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. ע"כ. והגאון רבי אברהם הלוי בשו"ת גנת ורדים (בקונטרס גן המלך סימן סב) כתב, שמותר להשהות תספורת ראשונה שעושים לקטן בשמחה ושירים, לעשותה בחול המועד, ואף על פי שאסור להסתפר במועד, מותר לגלח הקטן אפילו על ידי אומן ישראל, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תקלא סעיף ו') שמותר לגלח הקטן בחול המועד. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת דבר משה חלק א' (חלק אורח חיים סימן מה). ע"ש. והגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף חלק ב' (דף ז' ע"ג) כתב, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז' ע"ד). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות כן בשמחה וגילה בימי חול המועד בבית הכנסת. ע"ש +והנה מה שכתב השלחן גבוה שהמנהג לגלח הקטן בבית הכנסת, לכאורה יש להעיר בזה ממה שאמרו בספרי (פרשת נשא), ובנזיר (מה ע"א) וגלח הנזיר פתח אהל מועד, יכול בפתח אהל מועד ממש, אמרת, אם כן בזיון הוא, אלא בשלמים הכתוב מדבר.

.... ע"ש. וכן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קסא), ושיש סמך מזה למה שעושים בל"ג בעומר שהוא יום הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, וכמו שכתוב קודש הלולים לה', כי יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן צח - צט) ע"ש +והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תצג סק"ד) כתב, יום ל"ג בעומר הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי, כמו שכתב בשער הכוונות (דף פז ע"א), כי רבי שמעון בר יוחאי הוא אחד מחמשה תלמידים הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו בל"ג בעומר. וגם יש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה ביום ל"ג בעומר והוא יומא דהלולא דיליה. והוסיף בספר טוב עין (סימן יח אות פז), שהטעם שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא התחיל לשנות לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו ביום ל"ג בעומר, ויאור להם שחזרה עטרה ליושנה ולכך עושים שמחה. וכתב עוד במראית העין בליקוטים (סימן ז' אות ח'), ומה שכתבנו בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב, והנוסחא האמיתית היא מה שכתב מהרח"ו בשמונה שערים, ובשער הכוונות כתב שיום ל"ג הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי שהוא אחד מחמשה תלמידים וכו', ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ואפשר שכוונת השער הכוונות כמו שכתבנו בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ע"כ. (וראה עוד במורה באצבע אות רכג). ובאמת שכמה דברים שהובאו בפרי עץ חיים בשם האר"י, נתברר שאין לסמוך עליהם. (ועיין בשו"ת רב פעלים חלק א' חלק אורח חיים ר"ס יא). ובפרט מה שכתב בפרי עץ חיים שם שרבי שמעון בר יוחאי היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה, הוא תמוה מאוד, שהרי מבואר ביבמות (סב ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא האחרונים. ואפשר שהוא טעות סופר. ושוב ראיתי בשו"ת בית המדרש (סימן ג') שנתקשה בזה. וגם בשו"ת דברי נחמיה (חלק אורח חיים סימן לד אות ז') עמד בזה, וצידד גם כן שהוא טעות סופר. וכתב שבודאי גוף הדבר שכתבו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום ל"ג בעומר, הנה אמת נכון הדבר, ויום הפטירה נקרא יומא דהילולא, שנזכר בסוף אדרא זוטא. ובמ"ח השמיט דברי הפרי עץ חיים, וכתב טעם שמחת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, לפי שהיה מחמשה תלמידים שנסמכו אז, ועל ידי כך נתקיים העולם וכו'. ע"ש. ובכף החיים (סימן תצג אות כו) הביא שבסידור הגאון רבי זלמן כתב שיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי היה בל"ג בעומר. וכן כתב בספר בני יששכר (חודש אייר, מאמר ג' אות ב' ו'). וכן כתב החיי אדם (כלל קלא סימן יא). והוא על פי מה שאמרו בסוף אדרא זוטא שהוא יומא דהילולא דיליה, והיינו יום פטירתו. ע"כ. אולם האחרונים הקשו שאם יום פטירתו ביום ל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה, והרי בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תק"פ) מבואר שקבעו תעניות בימי פטירת הצדיקים, ומה נשתנה רבי שמעון בר יוחאי משאר הצדיקים, ויש שתירצו שזהו על שניצול מגזירת הקיסר הרשע אשר זמם להרגו, (כמו שאמרו בשבת לג ע"ב), ונפטר כדרך כל הארץ, ולאחר שזכה לגלות סתרי תורה וכו'. ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רלג), ובשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' (סימן כג), ובספר שער יששכר (חודש אייר אות כג), ובשו"ת בית המדרש (סימן ג'). ע"ש ודו"ק.+

ברם יש להעיר כי בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון בל"ג בעומר, כי רבות בנות צעירות ומבוגרות באות לשם בתלבושת פרוצה, ללא שרוולים, ובחצאיות קצרות, ומלבד שפוגעות הן בקדושת המקום, גורמות הן מכשלה רבה להמון הרחב המסתכלים בהן, שעוברים על איסור תורה, שנאמר ונשמרת מכל דבר רע, וכמו שלמדו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף כ ע"ב) ובתוספות שם. וכן בבית יוסף אבן העזר (סימן כא) בשם רבינו יונה. (ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כה אות ה', ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל פירלא לספר המצות של רב סעדיה גאון חלק ב' דף ו' ע"ד). ובמסכת שבת (סב ע"ב), יען כי גבהו בנות ציון הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה, שהיו מגרות יצר הרע בבחורי ישראל. ובירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ו'), ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהעינים והלב הם שני סרסורי עבירה, העין רואה והלב חומד. וביומא (כט ע"א) הרהורי עבירה קשים מהעבירה. והסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ח'), שיש בזה ענין נפלא מאוד, שכאשר יחטא האדם בפועל בגופו, אמנם ימרה פי ה' מצד חומריותו, מכל מקום לא המרה אלא בחלק בהמיותו, אבל מחשבת האדם היא בחלק הנכבד שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה נמצא שחטא בשכלו שהוא החלק הכי נכבד שבו, ואינו דומה חטאו של מי ששיעבד עבד סבל כחטאו של מי שהעביד שר נכבד וחשוב. ע"כ. וכן כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ז' עמוד קע) בשם הרמב"ם. (והרה"ג המו"ל רבי אברהם סופר כתב על זה: איני יודע איפה כתב כן, והוא בספר המורה כנ"ל). וכן הוזכר בארחות חיים בהלכות תשובה (עמוד רכז) בשם הרמב"ם. ע"ש. וביומא (עד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים בגופה של אשה יותר מגופו של מעשה. ופירש המהר"ם בן חביב, דנפקא מינה לענין הרהורי עבירה שקשים מעבירה. וכן כתבו הסמ"ג ובתוספות ישנים. ונאמר בתורה ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ואין ספק שהנשים שבאות למירון בתלבושת פרוצה חוטאות ומחטיאות וגדול עונן מנשוא. ועיין בבבא בתרא (נח ע"ב) אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא. ופירש רשב"ם, ואף על פי שעוצם עיניו, ומשום שלא היה לו להתקרב למקום כזה, אלא היה לו להתרחק משם, וכמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיין עוד בסנהדרין (קז ע"א) לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון וכו'. ע"ש. ומלבד כל זה, יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא היודע ובקי בהלכות שחיטה ובדיקה, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת. וכן שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף, ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה קרובה אמן.

17. שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו

והן אמת כי בעיקרא דמילתא יש לחזק את הדברים, דהרב תורה לשמה ס"ל דכל דעביד לשם בכל גוונא מצוה ליכא ביה משום ב"ת, אפילו כשמאבד דבר חשוב ויקר מאוד. דהא לאחר שהביא בתשובתו את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, כתב שם בזה"ל: נמצא כל כהאי גוונא שהוא מכוין לשם מצוה ליכא בזה משום ב"ת, דהא ארבע מאות זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי טובא. ע"כ. ועוד גם, שהרי סיים שם בדבריו בענין המנהג הקדמון של שריפת בגדים יקרים על ציון רשב"י זיע"א ביום ל"ג בעומר, וכתב דאין לפקפק ע"ז משום בל תשחית מאחר ומתכוונים בו לשם מצוה וכו', יעו"ש. והרי שם בשריפת בגדים יקרים מאוד מיירי, וע"ז יצא הקצף מלפני רבותינו הקדמונים בענין זה של שריפת הבגרים ביום ל"ג בעומר בעיר צפת וכן על ציון רשב"י זיע"א, עי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד, סוף סימן יא) שכתב, ומזה נ"ל המנהג ששמעתי דבעה"ק צפת ת"ו מדליקים דברים יקרים ששוים ג' מאות או ת"ק א"ת בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכין אותם בשמן ומדליקין ואיני מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור ב"ת וכו', וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' לט, ובס' המועדים בהלכה (עמ' שב), ובשד"ח (מער' א"י, אות ו), ובס' טעמי המנהגים - השלם (עמוד רעג, אות יד - טו) ועוד, והוא אשר בא כאן הרב תורה לשמה ליישב בדבריו אלה, דמכיון שהוא לצורך מצוה ליכא למיחש משום ב"ת אע"ג שהבגדים הללו ששורפין אותם הם יקרים מאוד, דהדלקה זו עושה מצוה. ואם כדברי הערתו של הרב המעיר הנ"ל נר"ו, עדין לא מיושבים הדברים היטב דנימא דאמנם איכא הכא מצוה לשרוף הבגדים וכו', אולם מ"מ מדוע שיקח כ"כ יקרים תסגי ליה שיקח יקרים פחות, אלא ודאי דכל שהוא לצורך מצוה בכל גוונא ליכא ביה משום ב"ת אפילו שוה הרבה מאוד. וק"ל.

18. שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קסא ד"ה ושמחת התגלחת

ושמחת התגלחת איכא נמי למישמע מדברי מדרש הנ"ל דקאמר הלולים שמהלל להקב"ה, וא"ש נמי למימר דה"ט דמעכבין עד ל"ג בעומר, דהוא יום הלולא דרשב"י, והו"ל קודש הלולים, תרי משמע, הלולא דמהלל אבי הבן להקב"ה ביום הלולא דרשב"י, ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס' הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק בהעלתך דקנ"א: ד"ה קח את הלוים, לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים.

19. ספר פרי צדיק ל"ג בעומר וסיום הש"ס - אות ח

וכן בדרך רחוקה גם כן מפרש בזוהר הקדוש (בהעלותך שם) על הטומאה והמציא להם תקנה בפסח שני כיון דאתדכי ומתקן גרמיה הא ירחא תנינא וכו' והוא כמו שאמרנו (מאמר ז') וסליקה לה מסכת נדה. שמתקנין על ידי התורה שבעל פה הפגם הראשון, אך מכל מקום שם הפרשה של פסח שני הוא בא בתורה שבכתב ורק מסטרא דשמאלא דמתמן בינה וכאמור. ואחר כך בל"ג בעומר הילולא דרשב"י דאז ספירת הוד שבהוד ולרשב"י נתגלו הטעמי תורה סוד דעתיקא כמו שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג ק"ה ב) ביומוי לאכול לשבעה לבתר דשכיב ולמכסה עתיק וכו'. וכן מצינו דר' שמעון דרש טעמא דקרא (ב"מ קט. וש"מ) ואף דשם הם הנגלות בטעמי המצות מהס"ת הם אחד עם העומק והסוד שבטעמי המצות שעל זה אמרו (פסחים קיט.) למכסה עתיק כו' זה המגלה בדברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה ולרשב"י נתגלה זה והילולא שלו בספירת הוד שבהוד,

20. שו"ת אגרות משה חלק או"ח ג סימן פד ד"ה ובדבר אחד

ובדבר אחד שאמר נחם בבונה ירושלים אחר ט' באב שהורה כתר"ה דאין צריך לחזור להתפלל מטעם ששייך לומר נחם גם בכל השנה כל זמן שלא נבנה ביהמ"ק, שלכן אף שלא תיקנו לומר זה אינו כמזכיר שקר בתפלתו, הנה במג"א סימן תצ"ג סק"ג איתא בשם הכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג /בעומר/ ונענש, ובעט"ז הובא שם הגדול ר"א הלוי ואמר לו האר"י ז"ל משום רשב"י שיענש משום שאמר נחם ביום שמחתו דהוא הלולא דרשב"י עיי"ש, ובח"י סק"ה איתא שהיה אומר אותו הגדול בכל ימי הספירה, ופשוט שלא פליגי אלא האיך היה העובדא ולא בדינא אם יכולין לומר בכל ימי השנה או רק בימי הספירה מצד מיתת תלמידי ר"ע וגזירת תתנ"ו שהיו אז, דמסתבר דכיון שאף שלא תיקנו שיאמרו נחם גם בימי הספירה ומ"מ יכולין לומר משום שיש לנו צורך בניחומי השי"ת כמו כן הא אנו צריכין לנחמות מצד שעדיין אנו שרוין בגלות וביהמ"ק חרב בעוה"ר וג"כ שייך לומר נחם, שלכן אף להח"י יכולין לומר גם בכל יום נחם. לבד מהימים שאין אומרין תחנון כדחזינן שהקפיד רשב"י על שאמר אותו הגדול ביום שמחתו, וכ"ש שאין לומר בימים שלכו"ע אין אומרים תחנון. ועיין במג"א סימן קל"א ס"ק י"ז שהביא מעובדא זו דנענש אותו הגדול שאמר נחם בל"ג בעומר ראיה שהוא יו"ט שאין לומר בו תחנון, וא"כ הרי הוא כמפורש שבימים שאין אומרים תחנון אין לומר נחם.

Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 11a
R. Phineas was a frequent visitor at the house of R. Rehumai, who lived on the shore of the lake of Gennesareth. He was a man of note, well advanced in years, and had lost his sight. Said he one day to R. Phineas: ‘Verily I have heard that our colleague Yohai possesses a precious jewel. [Tr. note: His son, R. Simeon.] I did look at that jewel, and it flashed like the radiance of the sun when he emerges from his sheath, and flooded the world with a light which radiated from heaven to earth and spread to the whole world, until the Ancient of Days was duly enthroned. That light is wholly contained in thy household, and from that light there emanates a tiny and tenuous ray which is shed abroad and illumines the whole world. Happy is thy portion! Go forth, my son, go forth and try to find that gem which illumines the world, for the hour is propitious.’ R. Phineas took his leave and embarked in a boat in the company of two other men. He noticed two birds which were flying to and fro over the sea, and cried to them:Birds, birds, ye that fly about over the sea, have ye seen anywhere the resting-place of the son of Yohai?’ He paused a while and then said: ‘Birds, birds, go your way and bring me answer.’ They flew away and disappeared in the distance, but before R. Phineas left the boat they returned, and one of them was holding in its mouth a written note stating that the son of Yohai had left the cave together with his son Eleazar. R. Phineas then went to visit him, and found him sadly changed, with his body full of sores. He wept

57b
God also decreed that he should die. Taking pity on him, however, God allowed him when he died to be buried near the Garden of Eden. For Adam had made a cave near the Garden, and had hidden himself there with his wife. He knew it was near the Garden, because he saw a faint ray of light enter it from there, and therefore he desired to be buried in it; and there he was buried, close to the gate of the Garden of Eden. So it is that when a man is about to depart from life, Adam, the first man, appears to him and asks him why and in what state he leaves the world. He says: “Woe to thee that through thee I have to die.” To which Adam replies: “My son, I transgressed one commandment and was punished for so doing; see how many commandments of your Master, negative and positive, you have transgressed”.’ R. Hiya said: ‘Adam exists to this day, and twice a day he sees the patriarchs and confesses his sins, and shows them the place where once he abode in heavenly glory. He also goes and looks at all the pious and righteous among his descendants who have attained to celestial glory in the Garden of Eden. All the patriarchs then praise God, saying: “How precious is thy lovingkindness, O God, and the children of men take refuge under the shadow of thy wings” (Ps. XXXVI, 8).’ R. Yesa said: ‘Adam appears to every man at the moment of his departure from life to testify that the man is dying on account of his own sins and not the sin of Adam, according to the dictum, “there is no death without sin”. There are only three exceptions, namely, Amram, Levi, and Benjamin, who were deprived of life through the prompting of the primeval serpent; some add also, Jesse. These did not sin, and no ground could be assigned for their death save the prompting of the serpent, as we have said.

Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 216b
R. Jose said: ‘From the day that R. Simeon left the cave, nothing was concealed from the Companions, and things became clear to them as if they had been revealed that day on Mount Sinai. But after he died, then “the fountains of the deep and the windows of heaven [217a] were closed”, and the Companions could no longer get to the bottom of things, as shown by the following instance. One day R. Judah was sitting at the gate of Tiberias, and he saw two camels laden with bundles of clothes. One of the bundles fell down and a flock of birds flew to the spot. Before they could reach it, however, they dispersed. Then a number of other birds came up, and perched on the rock. The men threw stones and shouted at them but they would not go away. He heard a voice saying: “The crown of crowns is plunged in darkness and does not rest on the head of the Master.” While he was still sitting, a man passed by and said: “You are not following the example of Abram, who, when the birds of prey came down upon the carcasses drove them away (Gen. xv, 11).” “I am doing so,” said R. Judah, “but they will not go”. The man turned his head away and said: “This man has not yet plucked the hairs from the head of his Master, nor shorn the Matron.” R. Judah followed him three miles asking him to explain, but he would not, so that R. Judah was greatly perturbed. One day he fell asleep under a tree and dreamt that he saw four wings outstretched and R. Simeon ascending on them with a scroll of the Law, and also with all manner of books containing hidden expositions and Agadahs. They all ascended to heaven and were lost to his view. When he woke he said: ‘Verily, since the death of R. Simeon wisdom has departed from the earth. Alas for the generation that has lost this precious jewel which used to illumine it and on which higher and lower beings were supported.’ He came and told R. Abba, who clapped his hands on his head, saying: ‘R. Simeon was the mill in which every day the goodly manna was ground. Now the mill and the manna have departed, and nothing is left of it in the world save as it were “one omerful put in a pot to be kept” (Ex. XVI, 33), that is, kept in a private place and not exposed. Who now can reveal mysteries or even know them?’ R. Abba whispered to him: ‘The man that you saw was assuredly Elijah, and he was not willing to reveal secrets in order that you may appreciate the worth of R. Simeon, and that his generation may weep for him.’ He said to him: ‘He indeed deserves to be wept. Woe is me that I did not depart this life with those three who died in the sacred chamber of R. Simeon, so as not to behold this generation that has been laid low.’