Twitter

Wednesday, March 2, 2011

Mishloach Manot

     

                                              ומשלח מנות איש לרעהו

הרב ארי דוד קאהן                                                                     Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כ'ז אדר א' התשע"א                                                            Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א

 ומתנות לאביונים. תני רב יוסף: ומשלח מנות איש לרעהו -  שתי   מנות לאיש אחד. ומתנות לאבינים -  שתי   מתנות  לשני בני אדם. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: [תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב ]  קיימת בנו רבינו ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא  דקשבא, ומלי כסא קמחא דאבשונא. אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה  לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא. אמר אביי: השתא אמר מר: אנא  שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא. אמר אביי: כי נפקי מבי מר הוה שבענא, כי מטאי להתם קריבו לי שיתין  צעי דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי. ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר, ובעאי למיכס צעא  אבתרה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: כפין עניא ולא ידע. אי נמי: רווחא לבסימא שכיח. אביי בר אבין ורבי  חנינא בר אבין   מחלפי סעודתייהו להדדי. 
AND GIFTS TO THE POOR. R. Joseph learnt: And sending portions one to another that means two portions for one man. And gifts to the poor that means two gifts to two men. R. Judah Nesi'ah sent to R. Oshaia the leg of a third-born calf and a barrel of wine. He sent him back word saying, You have fulfilled in our person, O our teacher, the words, and sending portions one to another. Rabbah sent to Mari b. Mar by Abaye a sackful of dates and a cupful of roasted ears of corn. Said Abaye to him: Mari will now say, ‘If a countryman becomes a king, he does not take his basket off his neck’. The other [Mari] sent him [Rabbah] back a sackful of ginger and a cup full of long-stalked pepper. Said Abaye: Now the Master [Rabbah] will say, I sent him sweet and he sends me bitter. Abaye said: When I went out of the Master's [Rabbah's] house, I was already full, but when I reached the other place they set before me sixty dishes of sixty different preparations, and I had sixty pieces from them. The last preparation was called pot-roast, and [I liked it so much that] I wanted to lick the dish after it. Said Abaye: This bears out the popular saying, The poor man is hungry and does not know it, or the other saying, There is always room for sweet things. Abaye b. Abin and R. Hananiah b. Abin used to exchange their meals with one another.

2.     חדושי הר"ן על מגילה דף ז ע/ב

מחליפין סעודתייהו. שלא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, והיו שולחין כל סעודתן זה לזה כדי לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות איש לרעהו:

3.     רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

 מחלפי סעודתייהו -  זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.

4.     רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו
כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד ב שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו ג מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

5.     בית יוסף אורח חיים סימן תרצה אות ד ד"ה וצריך לשלוח
ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה (ז:) אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש הר"ן (ג: ד"ה גמ') לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות ורש"י פירש מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנייה סועד חבירו עמו וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם כן מאי אתא לאשמועינן:

6.     ב"ח אורח חיים סימן תרצה
ו ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש רבינו דבפורים שעמדו בו עכשיו בשנה זו היו מחליפין סעודתם זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים משלוח מנות ועשו כן לפי שלא היתה ידם משגת כדי שיוכל לשלוח מנות לרעהו ולהשאיר גם לעצמו כראוי ועל כן היו צריכין להחליף סעודתן וכן פירשו הרמב"ם (פ"ב הט"ו) והר"ן ז"ל (ג ב ד"ה גמ' מתני') אבל רש"י ז"ל כתב וזה לשונו מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו עכ"ל ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפירוש דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפין בשנה שניה ועיקרו לא אתא אלא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כן נראה לי דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו:
                 

7.     תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קיא

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו? 
תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים  הסעודה    כדינא . כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו  בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות  אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני  תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתיים בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים.  אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. 

 

8.     שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קצו

על דברת הפרי חדש א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפסק בהגה"ה [ס"ד] שאם שלח מנות לריעו ולא אבה  לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ"ק דמגלה [סי' ז' אות  ט'] השיב על פר"ח מש"ס נדרים ס"ג ע"ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם לומר הריני כאילו התקבלתי ע"ש,  וה"נ דכוותי', וצדקו דברי רמ"א. ואני אומר לא עיין הגאון במ"ש הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם  ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל, אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני  באומרו הריני כאלו התקבלתי, וא"כ יפה כתב פרי חדש מנ"ל לרמ"א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי  ובית דינו אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו. והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה"ד [סי' קי"א] כתב כדי  שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיי"ש, וי"ל אפילו אית לי' טובא מ"מ  תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ"ו ע"ב], וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין  במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי +על מגילת אסתר, ט' -  י"ט, [ד' וויניציאה דף ר' ע"ב]+ להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי'  במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה  חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע  בזה: ...  פ"ב יום א' ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ 

9.     שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קמא
ב) מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ"ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה"ד דמצות מ"מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ"ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר"ח ה"ד מצות צדקה שא"י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א"י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ"מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא"י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע"ד:

10.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד
* חייב (יח) לשלוח לחבירו (יט) יא שתי מנות [ז] בשר * או של (כ) <ד> מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב) יב שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, <ה> מחליף עם חבירו, (כא) זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב). הגה: ויש (כב) יג לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה); ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, (כג) או מוחל לו, (כד) יצא. (כה) יד [ט] ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי (כו) טו ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים (כז) אין לחוש.

11.  מגן אברהם סימן תרצה ס"ק יא
שתי מנות בשר - מבושלים הראוי לאכילה (מהרי"ל) וה"ה משקה (של"ה):

12.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק יח
 לשלוח - בת' בנין ציון סי' מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא ע"י שליח אי יוצא כיון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דוקא ע"י שליחות ע"ש:

13.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כ
 (כ) מיני אוכלין - ולא בגדים ושארי דברים [כה] וה"ה משקה דשפיר דמי דשתיה בכלל אכילה [כו] וכן סגי באחד אוכל ואחד משקה ובעינן שיהיה מין אוכל [כז] המבושל ולא בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע [כח] וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד שרי:

14.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כא
(כא) זה שולח לזה וכו' - ויוצא י"ח [כט] אף על פי שהולך אח"כ לסעוד אצלו:

 

15.  שער הציון על משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כא

 (כט) פרי חדש. ולא העתקתי דברי הט"ז דלדידיה רש"י מחמיר באופן זה המבואר בשולחן ערוך, כי לעניות דעתי אין להחמיר אחרי דהרמב"ם מעתיק כן להלכה, וכן הר"ן ושבלי הלקט בשם רבנו גרשון והשולחן ערוך העתיק כן:


16.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כה
 (כה) ואשה חייבת וכו' - שכולן [ל] היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים וכתיב קימו וקיבלו היהודים וגו' וגם נשים בכלל. וכתב המ"א לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים ומ"מ יש להחמיר:

17.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות מגילה סימן תרצה סעיף יד
וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין או שני מיני משקין או מין אוכל ומין משקה והכי איתא להדיא בגמ' [ז'.] דאחד שלח לחבירו בשר ויין ע"ש אבל שני חתיכות ממין אחד אינו מועיל דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים והרמב"ם [פ"ב הל' ט"ו] כתב וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל ע"ש הרי שכתב שני מינים ובע"כ צ"ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ"ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו':

18.  אסתר פרק ג:ח  

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ  עַם  אֶחָד  מְפֻזָּר  וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ  וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם:

אסתר פרק ט יח-יט   

   וְהַיְּהוּדִים  אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר  בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:   עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים  הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר  שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:



שו"ת תורה לשמה סימן קפח
+השולח מנות לחבירו קודם פורים, וקיבלם המקבל בפורים אם יוצא י"ח, ואם אפשר להשים ב' מנות בלי אחד.+ שאלה מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כי חשב שתגיע לידו ביום פורים וכן היה שהגיע לידו ביום פורים אם יצא י"ח בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או"ד אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י"ח. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים כי ב' טעמים יש בזה והם הא' הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל והוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות והב' הטעם שכתב במנות הלוי ז"ל והוא להרבות שלום וריעות היפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת ולכן תקנו משלוח מנות והנה לפי טעם תרומת הדשן ז"ל נראה דיוצא י"ח דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות ולפ"ז בעינן שתתראה האהבה והריעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות והנה מפסק הרמ"א ז"ל שפסק בש"ע /או"ח/ בהגה סי' תרצ"ה דאם שלח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו או מוחל לו יצא משמע דס"ל כטעם הרב מנות הלוי ז"ל יען דלפי טעם של הרב תרומת הדשן ז"ל למה יצא איך שיהיה בנידון השאלה לא נפיק זה י"ח אליבא דכ"ע דלפי מנות הלוי לא יצא. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

חידושי הריטב"א מסכת מגילה דף ז עמוד א

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד. כלומר לרעהו העשיר, ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני  אדם. ר' יהודה נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא. גרש"י ז"ל שלח לו קיימת בנו רבינו ומשלוח  מנות, ופירש דהכא מנות איכא, ול"ג הדר שלח ליה איהו, אבל בכולהו נוסחי גרסינן קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. פי'  שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו, הדר שלח ליה  כלומר רבי יהודה נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר שזו  התשורה הראויה לך, ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפילו בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות כדאיתא  בגיטין (כ' א') ובדוכתי אחריתי.

בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

וצריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות שתי מתנות לאדם אחד. נתבאר בסימן תרצ"ד:
ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה (ז:) אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש  הר"ן (ג: ד"ה גמ') לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך שולחים כל אחד סעודתם זה לזה  כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות ורש"י פירש מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנייה  סועד חבירו עמו וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם  כן מאי אתא לאשמועינן:

אלשיך אסתר פרק ד
 (טז) לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו וכו'. הנה כתבנו שסיפר לאסתר אשר קרהו, והוא כי הגיד מרדכי אשר אמר לו אליהו, שבכלל הסיפור הוא כאשר העתקנו לשונו, כי האבות ומשה רבינו ע"ה שאלו לאליהו על מה נתחייבו ואמר להם על שנהנו מסעודת אחשורוש. עוד הודיע לה כי היה צריך תיקון על ידה לכפר בעד שאול הגורם ביאת המן לעולם המחטיאם בסעודה. על כן באה כרופא אומן ותאמר לו לך כנוס וכו' לומר אם כן איפה זאת עשה, ותחת אשר כינסם המן אל המשתה אתה לך כנוס אל הצום, ואל יעלה על רוחך לעשות על ידי שליח כי אם אתה בעצמך לך כנוס כי גם אתה מזרע שאול ותתקן את אשר עותו, כי לא עת טכסיסי שררה לעשות על ידי שליח. ועשה מדה כנגד מדה כי המשתה היה לכל העם הנמצאים בשושן הבירה גם אתה כנוס את כל הנמצאים בשושן וצומו וכו' לעומת האכילה ושתיה ההיא:

אלשיך שמות פרק ל
והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים ב ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם. על כן כל אחד יביא מחצית. והנה עדיין צריך לבקש טעם למה זה למדנו יתברך ענין זה פה. והנני בא אחריו ומלאתי את דבריו. והוא, כי אחרי אומרו יתברך ונתנו איש כופר נפשו ראה והנה יתחמץ לבב אנוש באמור על מה זה ענוש אענש לאשמת העם כי יצוו עלי אתן כופר נפשי על עון אשר עושיו כבר מתו, ולא יומת איש על עונו, כי גם שלא מחינו הנשארים, מי עשאנו ערבים. על כן רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו, כי ממקור אחד הן ונפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה:

Friday, February 25, 2011

Mayim Achronim

מים אחרונים חובה!

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                 Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כ' אדר א' התשע"א                                                                                  Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יז עמוד ב
ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה. אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא מאי? אמר ליה: [הא] לא מיבעיא.
(MISHNAH. [OF] FOUR OBLIGATIONS WAS EXEMPTION GRANTED [TO WARRIORS] IN A CAMP…)
THEY ARE EXEMPT FROM THE WASHING OF THE HANDS. Abaye stated: This was taught only in respect of the washing before a meal, but the washing after a meal is obligatory. R. Hiyya b. Ashi stated: Why did the Rabbis rule that washing after a meal is obligatory? Because there exists a certain Sodomitic salt that causes blindness. And, said Abaye, it is found in the proportion of one grain to a kor [in any kind of salt]. Said R. Aha son of Raba to R. Ashi: What [is your ruling where] one has measured out any salt? This, the other replied, is perfectly obvious.

2.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב
רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא; דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: +ויקרא כ'+ והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם - זו ברכה.
R. Zuhamai said: Just as a dirty person is unfit for the Temple service, so dirty hands unfit one for saying grace. R. Nahman b. Isaac said: I know nothing either of Zilai or Ziwai or Zuhamai, but I do know the following teaching, viz.: Rab Judah said in the name of Rav: some say it was taught in a Baraitha, Sanctify yourselves: this refers to washing of the hands before the meal; And be ye holy: this refers to washing of the hands after the meal; ‘For holy’: this refers to the oil; ‘Am I the Lord your God’: this refers to the grace.

3.     תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד א
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים - מצוה, ואחרונים - חובה. מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות! מצוה לגבי רשות - חובה קרי לה. גופא: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות, ראשונים - נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ... מים ראשונים - נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא.
R. Idi b. Abin said in the name of R. Isaac b. Ashian: The first washing [of the hands] is a meritorious act, the last washing is a bounden duty. An objection was raised from the following: The first and last washing [of the hands] are bounden duties, the middle washing is a matter of free choice. — A meritorious act as compared with a matter of free choice can well be termed a bounden duty.
[To return to] the main text: ‘The first and last washing [of the hands] are bounden duties, the middle washing is a matter of free choice’. The first washing may be performed either over a vessel or over the ground; the last washing must be performed over a vessel. …The first washing may be With either hot or cold water; the last washing must be with cold water only, because hot water softens the hands and does not remove the grease.

4.     תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד ב
 אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? אמר ליה: לא מבעיא. אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא - משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו.
R. Judah the son of R. Hiyya said: Why did [the Rabbis] say that it was a bounden duty to wash the hands after the meal? Because of a certain salt of Sodom which makes the eyes blind. Said Abaye. One grain of this is found in a kor of ordinary salt. R. Aha the son of Raba asked R. Ashi: What is the rule if one measured out salt?— He replied: Undoubtedly.
Abaye said: At first I thought the reason why the last washing may not be performed over the ground was that it made a mess, but now my Master has told me: It is because an evil spirit rests upon it.

5.     תוספות מסכת חולין דף קה עמוד א
מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' - בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר.

6.     תוספות מסכת ברכות דף נג עמוד ב
והייתם קדושים אלו מים אחרונים - דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז.

7.     רש"י מסכת יומא דף פג עמוד ב
מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות, ולא היו עדשים נראין.

8.     רי"ף מסכת חולין דף לז עמוד ב
 אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא וכו' כדכתיבנא לה במסכת ברכות ואפילו אם לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש וכו':

9.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא
דין מים אחרונים, ובו י' סעיפים.
סעיף א - (א) <א> מים אחרונים, (ב) חובה.
סעיף י - ח יש (כב) שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה ט הוו ידים מזוהמות (כג) י וצריך ליטול ידיו (כד) קודם ברכת המזון.

10.  מגן אברהם סימן קפא
ח יש שאין נוהגין - דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך:
י וצריך ליטול - משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

11.  ביאור הגר"א אורח חיים סימן קפא
יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואף על גב דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמן ושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:

12.  משנה ברורה סימן קפא ס"ק א
(א) מים אחרונים וכו' - הטעם [א] משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים [ב] ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח [ג] ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

13.  משנה ברורה סימן קפא ס"ק כב
(כב) שאין נוהגים וכו' - מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

14.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות סעודה סימן קפא סעיף ה
והנה עכשיו לדינא במים אחרונים לא מיבעיא לשיטת כמה מרבותינו שמעיקר דינא יש חיוב גם בזמה"ז כמו שבארנו אלא אפילו לשיטת התוס' דליכא חיוב בזמה"ז אין ספק שכתבו כן כדי ללמד זכות על מה שלא נהגו בימיהם אבל גם רבותינו התוס' מודים דצריך גם בזמה"ז דמי יימר שמלח סדומית אינו מצוי גם עתה ויראה לי דמלח ממי הים יש בהם חשש מלח סדומית וזה שכתבו דעכשיו ליכא מלח סדומית מפני שבמדינתם היו אוכלים ממלח שחוצבים בהרים וגם עתה שם כן הוא אבל במדינתינו הרבה שאוכלים ממלח המים ויש בזה חשש מלח סדומית וגם בזוהר פינחס [ד' רמ"ו.] הזהיר על זה וכל המקובלים הזהירו על זה [מג"א סק"י] ובתשו' מן השמים לאחד מהקדמונים מבואר שכל המקיל במים אחרונים מקילים לו מזונותיו מן השמים ולכן יש ליזהר בזה מאד וכך נוהגים כל יראי ה' ויש לכל בעה"ב להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה:

15.  שו"ת מן השמים סימן נז
ועוד נסתפקנו במים אחרונים, כי יש מהחכמים האומרים כי בינינו /בימינו/ אין נקיות ידים שאין לנו שמן ערב ואין לחוש למים אחרונים, +בכת"י פאריז: אחרים אומרים שמים אחרונים משום מלח סדומית ועכשיו שאינו נמצא ואין אדם אוכל אחר אכילתו מלח כדאמרי רבנן [ברכות מ' ע"א] אין צורך נט"י באחרונה [ע"ז שאלתי] אם יש ממש בדבריהם אם לאו+ ועל זה שאלתי אם יש ממש בדבריהם ואם לאו.
והשיבו: מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, +/רחא"פ/ איכה ג' ל"ז+ מים ראשונים ואחרונים דבר שבקדושה, +ע' ברכות נ"ג סע"ב ת"ר שמן מעכב את הברכה כו' תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני ה' אלהיכם זו ברכה+ וכל דבר שבקדושה המקיל בו מקילין לו ימיו ושנותיו, כך השיבו באמת. +יעוין בחרדים מ"ע מדברי קבלה ומדברי סופרים התלוים בידים סי' ד' שכתב מים אחרונים חובה ודבר שבקדושה הם והמקיל בהם מקילין לו ימיו ושנותיו כך השיבו מן השמים ע"י שאלת חלום מגיסו של הרב המרדכי ובזהר נמי מחמיר מאד עכ"ל [וראה בפתיחתי לספר זה פרק ה הערה ב דאחליף ליה ר"י [ר' יצחק] מקורביל עם ר"י [ר' יעקב] ממרוייש, ער' יצחק מקורבל הוא שהיה גיסו של המרדכי].+

16.  תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד ב
ותו, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר +דברים לב+ כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא, כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה - לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב +יחזקאל כג+ ואמר לבלה נאפים (כמו +בראשית יח+ אחרי בלתי היתה לי עדנה, כלומר: זקנה בנאופים.)
Also, R. Meir and R. Judah and R. Jose were on a journey together. (R. Meir always paid close attention to people's names, whereas R. Judah and R. Jose paid no such attention to them). Once as they came to a certain place. they looked for a lodging, and as they were given it, they said to him [the innkeeper]: What is your name? — He replied: Kidor. Then he [R. Meir] said: Therefrom it is evident that he is a wicked man, for it is said: For a generation [ki-dor] very forward are they. R. Judah and R. Jose entrusted their purses to him; R. Meir did not entrust his purse to him, but went and placed it on the grave of that man's father. Thereupon the man had a vision in his dream [saying]: Go, take the purse lying at the head of this man! In the morning he [the innkeeper] told them [the Rabbis] about it, saying: This is what appeared to me in my dream. They replied to him: There is no substance in the dream of the Sabbath night. R. Meir went, waited there all day, and then took the purse with him. In the morning they [the Rabbis] said to him,: ‘Give us our purses’. He said: There never was such a thing! R. Meir then said to them: Why don't you pay attention to people's names? They said: Why have you not told this [before]. Sir? He answered: consider this but a suspicion. I would not consider that a definite presumption! Thereupon they took him [the host] into a shop [and gave him wine to drink]. Then they saw lentils on his moustache. They went to his wife and gave her that as a sign, and thus obtained their purses and took them back. Whereupon he went and killed his wife. It is with regard to this that it was taught: [Failure to observe the custom of] the first water caused one to eat the meat of pig, [failure to use] the second water slew a person. At the end they, too, paid close attention to people's names. And when they called to a house whose [owner's] name was Balah, they would not enter, saying: He seems to be a wicked man, as it is written: Then said I of her that was [balah] worn out by adulteries.

Sunday, February 6, 2011

Esther in Halacha


אסתר בהלכה


הרב ארי דוד קאהן
arikahn2@gmail.com

1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א
תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית - הכי נמי לבית.
A Tanna taught in the name of R. Meir: Read not ‘for a daughter’ [le-bath], but ‘for a house’ [le-bayith] (I.e., a wife.). …so here, it means a wife.

2.     אסתר פרק ד
(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:

3.     רש"י מסכת מגילה דף טו עמוד א
עד עכשיו - נבעלתי באונס.
ועכשיו - מכאן ואילך מדעתי.
אבדתי ממך - ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון - אסורה לבעלה.

4.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א
וכאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך.

5.     מהרש"א חידושי אגדות מסכת מגילה דף יג עמוד א
אל תקרי לבת אלא לבית כו'. פירוש לאשה כדאמרינן בעלמא קריתי לאשתי ביתי:

6.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד א
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות (עמוד ב) ושפיכות דמים.
When Rabin came, he said in R. Johanan's name: We may cure [i.e., save] ourselves with all [forbidden] things, except idolatry, incest,  and murder.

7.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
והא אסתר פרהסיא הואי! - אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה.
But did not Esther transgress publicly? Abaye answered; Esther was merely natural soil (passive).

8.     רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
קרקע עולם היא - אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה.

9.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה - שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? - רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! - לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר +משלי ט'+ מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.
Rab Judah said in Rab's name: A man once conceived a passion for a certain woman, and his heart was consumed by his burning desire [his life being endangered thereby]. When the doctors were consulted, they said, ‘His only cure is that she shall submit.Thereupon the Sages said: ‘Let him die rather than that she should yield.’ Then [said the doctors]; ‘let her stand nude before him; [they answered] ‘sooner let him die’. Then, said the doctors, ‘let her converse with him from behind a fence’. ‘Let him die, the Sages replied ‘rather than she should converse with him from behind a fence. Now R. Jacob b. Idi and R. Samuel b. Nahmani dispute therein. One said that she was a married woman; the other that she was unmarried. Now, this is intelligible on the view, that she was a married woman, but on the latter, that she was unmarried, why such severity? — R. Papa said: Because of the disgrace to her family. R. Aha the son of R. Ika said: That the daughters of Israel may not be immorally dissolute. Then why not marry her? — Marriage would not assuage his passion, even as R. Isaac said: Since the destruction of the Temple, sexual pleasure has been taken [from those who practice it lawfully] and given to sinners, as it is written. Stolen waters are sweet, and bread eaten in secret is pleasant.

10.  תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד ב
אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה, תמר זינתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה - נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: +שופטים ה+ תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: +שופטים ה+ בין רגליה כרע נפל שכב וגו'. והא קא מתהניא מבעילה דיליה! א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר: +בראשית לא+ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, בשלמא רע - שפיר, אלא טוב אמאי לא? אלא לאו ש"מ: טובתו רעה היא, ש"מ.

11.  רש"י מסכת נזיר דף כג עמוד ב
גדולה עבירה לשמה - כלומר לשם מצוה.

12.  שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיז
שאלה מעשה שהיה כך היה סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל וע"י כן הצילה אותם ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה או יקבל שכר על הפרישה וכיצד יתנהג עמה.

תשובה הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בתשובת מהרי"ק סי' קס"ח שכתב וז"ל דאפי' היכא שאין כאן נדנוד עבירה בבעילתה כדי להציל כל ישראל כמו יעל אשת חבר הקני ואסתר שהמציאה את עצמה לאחשורוש בשעה שלא הי' תובעה כדי שיתאווה לה ויהא נח להתפתו' לעשות לה בקשתה אפ"ה נאסרה על מרדכי בעלה עכ"ל הרי להדיא דהיא אסורה לבעלה ישראל והא דאמרינן עד השתא באונס נ"ל הכוונה לפי שלא היתה מתרצת עד שתבעה אחשורוש בפה ומפני אימת מלכות הלכה אצלו משא"כ בשאין האימה מחמת הבעילה רק גזירה אחרת עליה ועל רבים והיא מתרצת מרצונה הטוב לבעילה משום הצלה אף ע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא עליה כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר מ"מ כיון דבעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ובזה נלע"ד מיושב מה שנראה לכאורה בסוגיא דש"ס דמגילה תרי סוגית דסתרי אהדדי דבדף ט"ו ע"א אית' כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך ש"מ דמיקרי רצון ונאסרה על בעלה ושם באותו דף ע"ב איתא כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי למה עזבתני שמה /שמא/ אתה דן אותי מזיד כשוגג ואונס כרצון הרי שמחשב הליכה זו להצלה לאונס אלא דעיקר החילוק כדעת מהרי"ק דאע"ג דהוי אונס ולא מיענשא עליהם מ"מ כיון שעיקר בעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ומהרש"א בחידושי אגדות רוצה להוציא סוגיא זו מפשטיה בשביל קושיא זו גם בחידושי הרי"ף שם על אגדה זו הרגיש בקושיא זו ותירץ קרוב לזה וז"ל ואפשר לומר אף ע"ג שלענין הביאה היתה אסורה למרדכי דוקא לענין הביאה לפי שתחלתה הוי באונס וסופו ברצון דיצר אלבשה אבל לענין כניסתה לבית הצלמים זו מאליה מ"מ אונס הוא עכ"ל ובאמת לכאורה דבריו תמוהים מאוד דאם נחוש לזה א"כ מתחלה שהיתה טובלת לחיקו של מרדכי ג"כ ניחוש לזה שתחלתו באונס וסופו ברצון ולאסריה ליה כהא דאמר אבוה דשמואל בכתובות דף ל"א ע"ב אלא ודאי דזה אינה חדא דאין הלכה כאבוה דשמואל בזה וכדמסי' רבא התם וכן הסכמת כל הפוסקים ועיין ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ובטא"ה סי' וי"ו /ו'/ ועוד דהא כתבו תוספות שם ד"ה אסורה לבעלה שמא תחלתה באונס וכו' ואין להקשות מאסתר דצדקת גמורה היתה עכ"ל הרי להדיא דבאסתר אין חוששין כלל שמה /שמא/ סופה היתה ברצון ומ"מ כדי שלא להשוותו לבעל הרי"ף לשגגה כזו שנעלם ממנו כל זאת צריכין לדחוק ולומר בדבריו זצ"ל דכוונתו דמתיראת היתה אסתר דלמא באותו פעם משום חבת הצלת ישראל יהא סופה ברצון גמור אכן לדעת מהרי"ק אין צורך לדחוקים אלו ומעיקרא לק"מ וכן נ"ל ראיה ברורה ממשנה ערוכה דכתובת דף ק"ו /כ"ו/ האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה והסכמת התוספות והרא"ש שם וכן דעת רוב פוסקי' דאפילו לבעלה ישראל אסורה דשמא נתרצת שלא יהרגנה וכ"פ בתשובת פסקי מהרא"י סי' צ"ב וכ"פ רמ"א בש"ע סי' ד' סעיף י"א בהג"ה ואם איתא דכה"ג חשוב אונס גמור אמאי אסורה לבעלה ישראל אפי' עשתה רק להצלת עצמה מ"מ הא מבואר בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אף ע"פ שחלל השם מ"מ מיקרי אונס ופטור וא"כ אמאי תהא אסורה לבעלה ישראל אלא ודאי דהחילוק הוא כדעת מהרי"ק וכמ"ש דכשאונס והאימה הוא על הביאה עצמה אז היא מותרת משא"כ אם ביאתה ברצון רק שע"י כן הצלתה מצויה אף דשפיר עבדה מ"מ יש לאסרה לבעלה ישראל ואף שבתשובת בית יעקב סי' ל"ט האריך לסתור דברי מהרי"ק ולצדד היתרא בנדון כזו ובאמ' גרם לו שלא עיין בגוף תשו' מהרי"ק וראיותיו שהם ברורי' ואלו ראה וידע לא היה חולק כי דברי מהרי"ק מוכרחי' גם מ"ש שם בתשובת בית יעקב לחלק בין היכא שמסופקת שמא לא תציל אסורה לבעלה משא"כ היכא שכבר הצילה ע"ש וזה אינו דהא מהאי סוגי' דכתובת באש' שנחבשה מוכח דאפי' היכא דכבר הצילה ג"כ אסור' כדע' מהרי"ק ע"ש גם מיעל ואסתר שהכניסו עצמ' לספק זה יוכיח שכל כה"ג מותרת לעשו' כי כל כה"ג הצל' מצויה היא וכדאי' פ' אין מעמידין ד' כ"ה ע"ב דאש' כלי זיינה עלי' וניצלת ומצלת בודאי והעיקר כדעת מהרי"ק לכן נ"ל דאשה זו אסורה לבעל' אף שאין כאן נדנוד עבירה שעשתה להצלת רבים מ"מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר איברא אם ביאתה ג"כ היתה באונס ממש פשוט להיתר דאם נתפש' מותרת ואין מקום לבעל להחמיר על עצמו מצד החומרא וחסידות דא"כ מרדכי שהיה צדיק ומ"מ לא היה פורש עצמו פעם ראשון רק שהית' טובלת עצמה לחיקו של מרדכי והא דטובלת עצמה כבר פירש"י שם וז"ל מחמת נקיות שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש עכ"ל וככה יש לנהוג גם הוא ולא להפריש ח"ו מאשתו הכשרה אכן לענין לפרוש הימנה שלשה חדשים משום הבחנה צ"ע עיין בתוספות שם במגילה ובא"ע סימן י"ג סעיף ו' בהג"ה נ"ל הקטן יעקב.

שו"ת מהרי"ק סימן קסז
ואשר שאל מהר"ריל יצ"ו באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסר אלא ומעלה בו מעל כתיב.

עוד נראה לע"ד להביא ראיי' דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור כדי שנאמר דהיכ' שלא נתכוונת /נתכוונה/ לאיסור כגון שלא ידעה שיש איסור בדבר שתהא מותרת לבעלה דהא גרסינן במגילה פ"ק (דף טו) וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס והשתא ברצון ש"מ דמאותה שעה נאסרה על מרדכי והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה /עשתה/ שום איסור ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מותלבש אסתר מלכות ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכח זה נאסרה על מרדכי וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי לא תהא כזאת בישראל אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד ובפרט דקרקע עולם היתה וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששבחה הכתוב במעשה דסיסר' ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית' בנזיר. וכן כתבו תו' רבינו יודא מפרי"ש ביבמות פרק הבא על יבמתו וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק עצמו וז"ל והא דפרכינן בפרק מצות חליצה (דף קג) ובפרק נזיר (דף כג) גבי יעל והא מתהניא מעבירה וכו' עד ולכך הכתוב משבחה ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאוה לה ויהיה /נח/ כח להתפתות לעשות לה בקשתה עכ"ל. הרי לך שכתבו התוספות ודבר זה מותר לעשות ואפילו גבי עובדא דיעל כ"ש וכ"ש בההיא דאסתר ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהיה ברצון והלא דברים קל וחומר ומה התם דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבה מצוה קא עבדא ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כל שכן שהיא אסורה עליו ואעפ"י שאינה יודעת שיש איסור בדבר דמ"מ עשתה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת בקרבן:

שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-יו"ד סימן קסא
ומ"מ גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה וכמדומה אני שהיא תשובת בית יעקב +/הגהות רב"פ/ נ"ב סי' ל"ט ויעויין שו"ת מהרי"ק סי' קס"ז+ באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים עד שפתתו בחלקת לשונה שנתאוה לה ונבעלה לו ביער מן הצד ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות, ופסק בתשובה ההיא ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות רק שאעפ"כ נאסרה על בעלה והביא ראיה מאסתר. +/הגהות ויאמר שלום/ נ"ב ע' חכמת שלמה על אהע"ז סי' קע"ה ס"ג.+ ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש. +/הגהות רב"פ/ נדפס בעטרת חכמים חאה"ע סימן ל' ומצוין גם בגליון הר"ן
לאלפסי פ' בן סורר ומורה שכתב דלכך הוי קרקע עולם שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכה"ג שרי אפילו בג' עבירות חמורות יעו"ש וגם במלחמות להרמב"ן שם.+ ויש לי בזה כמה פרטי דינים בקצת להיתר ובקצת לאיסור ואין כאן מקום להאריך בזה:

שו"ת בנין ציון סימן קנד ד"ה שאלה - הנה
שאלה - הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים ב' יהודים ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם ויהי היום כאשר יצא האיש כדרכו למסחר ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימי' אבל יראתה כסלתה רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי גם לא שתה משקה רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו גם מדי לילה בלילה עד חצות ואח"כ הי' מתאונן על חורבן בית אלקינו וכששכב לא שכב על מטה וספסל כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור כן נהג בבית האשה מיום א' פ' תרומה עד ש"ק פ' תצוה אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן התינוקים ומשרתי הבית עמדו כלם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו ונכנס אתה בדברים עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך וענה לה שלוחא דרחמנא אנא ושמי אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ ואין מגלין הדבר אלא לצנועין והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מטתה בחדר הסמוך והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו ועיין בספר עד חצות לילה ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה והעיר אותה משנתה וידבר אלי' הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראוי' לצאת ממנה משיח אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון לכך לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך וכעת חי' תלדי בן והוא יהי' משיח בן דוד ויגאל את ישראל וזה לך האות כי אליהו אנכי הנה ביום ג' הבע"ל לאחר הפרדי מאתך אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל כה דבר אלי' הנואף עד שפתה וטמא אותה פעמים בליל שבת ומוצאי שבת וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף משם ולא נודע מקומו ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ד' את ביתו במטמון גדול והאיש שמע אלי' וישב ביום ג' ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף ובראותה כי שקר בפיו צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת סהדי במרומים כוונתי הי' לשם שמים והלא הנואף הי' איש מאוס ומכוער מאוד ומה יסיתני לזנות עמו אמנם הבעל לא שקט בזה רק בא אלי וספר לי כל הדברים ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות והיא ספרה גם לי ככל הדברים הנ"ל וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעכ"ת נ"י. זה תוכן השאלה מהרב הגאב"ד הנ"ל נ"י.

תשובה - חזרתי על כל הצדדים וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האולת שתהי' מותרת לבעלה כי מה שטוענת ששוגגת היא וכונתה הי' לשם שמים אין זו טענה להתירה לפי מש"כ המהרי"ק שרש קס"ח ונפסק ברמ"א אהע"ז -סי' קע"ח- שאם זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל וכמו שהעיר גם מעלתו נ"י אמנם לקמן נדבר עוד מזה. והנה לכאורה הי' אפשר למצוא צד קולא כיון דאין עדים בדבר גם לא יצא עלי' קול אלא היא בלבד אמרה שזינתה וקיי"ל כמשנה אחרונה וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו ס"ו אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיני' נתנה באחר וא"כ גם באשה זו ניחוש כן ואע"ג דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להשאר תחת בעלה וא"כ איך נאמר שעיני' נתנה באחר …. ולענ"ד יש להשיב על זה דאף דסברת מהרי"ק סברא גדולה היא דגם אם לא מעלה בד' רק שמעלה בבעלה אסורה לענ"ד לא שייך זה רק בזינתה ברצון ונתכוונה להנאתה אלא שלא ידעה שאיסור הוא שמכ"מ נתכוונה למעול בבעלה אבל בזינתה לשם מצו' שכוונתה רק לשם שמים היאך יקרא זה שמעלה בבעלה וביותר יקשה גבי מרדכי שהוה /שהוא/ בעצמו צו' לה לבא אל המלך נגד רצונה והיאך תחשב שמעלה בו מעל גם כבר הקשו המהרש"א והרי"ף בע"י סתירה בדברי אסתר דלמרדכי אמרה ועכשיו ברצון ושם במגילה אמרינן א"ר לוי כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופי' רש"י אע"פ שאני בא אליו מאלי אונס הוא הרי שהיא בעצמה קראה עצמה אונס ולכן הי' נלענ"ד דאם בודאי הי' זה צורך להצלת ישראל אין לך אונס גדול מזה אבל כפי הנראה מדברי מרדכי הוא בעצמו הי' מסופק בזה שאמר אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו' ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וכוונת דבריו שהי' בוטח בד' שישלח הצלה לישראל רק הי' מסופק אם ממקום אחר אם ע"י אסתר כמו שאמר ומי יודע אם לא הגעת למלכות רק לבעבור הצלת ישראל כמו שפי' הראב"ע ולכן מצד איסור א"א אע"פ שהי' ספק מכ"מ הי' מותר דעל ספק נפשות ג"כ מחללים אפילו שבת אבל שתהי' אח"כ מותרת לבעלה זה הוי ספק איסור דשמא הי' אפשר להציל ממקום אחר וזינתה ברצון שלא לצורך וזה שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי שמעכשיו ברצון ומספק נאסרתי לך ולכן בשהגיעה לביהצ"ל =לבית הצלמים= וסלקה ממנה שכינה אמרה למה עזבתני וכי אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון לא שהיתה אסתר מסופקת בזה דדבר המפורש בתורה הוא שאין הקב"ה דן אונס כרצון אלא כוונה לומר שמא בזה תראני שלא אלך ושאין זה אונס אצלי שלא תרצה להושיע לישראל על ידי ולכן כששבה השכינה אלי' ידעה באמת שמד' היתה זאת שרק על ידה רצה להושיע לישראל ולכן להצדקת באמת לא נחשב לזנות שתאסר על בעלה שאונס גמורה היתה.

והיוצא הזה שאם נאמר כן אז בזינתה ברצון לשם שמים לא תקרא שמעלה בבעלה אכן איני כדאי לחלוק על מהרי"ק וב"ש ולהתיר איסור נגדם אמנם ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ז שנשאל באיש שהלך עם אשתו ועם אחרים ביער ובאו עליהם רוצחנים ולא ידעו להציל נפשם כי אם ע"י שהפקירה האשה עצמה להם ברצון בעלה אם מותרת לבעלה והשיב ע"פ דברי מהרי"ק שהקשה מה הי' החילוק באסתר בין עד עכשיו שהי' באונס ובין עכשיו שנחשב כרצון כיון שהי' ג"כ להצלת ישראל ותירץ בסברא ישרה דאם האונס על הבעילה עצמה כמו שהי' כשנלקחה לאחשורוש זה נחשב זינתה באונס ומותרת אבל בשאין האונס על הבעילה רק מחמת אימה אחרת הולכת אליו והיא מתרצת מרצונה לבעילה משום הצלה אע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה מכ"מ כיון דבעילתה הי' ברצונה נאסרה על בעלה ובזה מתרץ ג"כ הסתירה במה שאסתר פעם חשבה עצמה כרצון ופעם כאונס ולכן חילק אם הבעילה לא הי' באונס רק להציל אסורה לבעלה אבל אם הבעילה בעצמה הי' באונס מותרת ע"ש והשתא בנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה והאמינה בו האולת כ"כ עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה א"כ לפי אולתה היתה מצו' מן השמים על הבעילה עצמה ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה כי אם כמו שאמרה שסהדה במרומים שהי' כוונתה לש"ש לזה יש לדון שגם ע"פ מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור ומותרת לבעלה כנלענ"ד אכן אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה אשה כשרה היתה מאז ויש להם בנים, כנלענ"ד, הקטן יעקב.



שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן פא

עוד בענין להסתכן בשביל הצלת רבים

ב"ה, וואדבורן, אלול תשמ"ב

נתעוררתי לברר דינם של המוסרים עצמם לסכנת מלחמה כדי להגן על בני ישראל.
שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן פא

ד) ואני אמרתי בזה לדון בדבר החדש דבכה"ג שמתנדבים והולכים למלחמה להציל את אחיהם שפיר עבדי, וקדוש יאמר להם. דהא דקיי"ל בב"מ ס"ב ע"א חייך קודמין, ושאין אדם רשאי לחבל בעצמו [ב"ק צ"א ע"ב], היינו דוקא בשביל הצלת נפש אחת אבל להצלת רבים שפיר יכול למסור עצמו.

וחילא דילי ממה שהאריכו לגבי גילוי עריות בדין אשה שזינתה כדי להציל נפשות מישראל, שבמהרי"ק שורש קס"ז כשדן לאסור לבעלה אשה שזינתה בשוגג כתב בתוך דבריו, דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור וכו' דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל וכו', וכן מצינו ביעל וכו' וכן כתבו תוס' ר"י מפריש ביבמות וכו' ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש וכו', ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה וכו' עיי"ש. והובא בקצרה בבית שמואל סי' קע"ח סק"ד. ובחכמת שלמה להגרש"ק שם הביא ראיה להיפוך מיעל שלא נאסרה לבעלה, והעלה להלכה לחלק בין היכא שאין ההצלה מעצם הבעילה אלא בדרך רחוקה כגון באסתר, ובין הא דיעל שע"י הבעילה גופא החלישה את כוחו והצילה את ישראל שאז אינה נאסרת לבעלה עיי"ש.

ובנוב"ת יו"ד סימן קס"א [בד"ה ומ"מ] משו"ת בית יעקב בעובדא דאשת איש שזינתה עם רוצח שקם עליהם באמצע הדרך ועי"ז הצילה כל הנפשות שהיו שם ופסק ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות והביא ראיה מאסתר, ואני אומר כיון שארז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפכ"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות וכו', ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל וכו' עיי"ש, [ועיין שו"ת בית יעקב סימן ל"ט ובשבות יעקב ח"ב סימן קי"ז]. והארכתי בזה כמה פעמים בגדר כלל ישראל ורבים ומהמג"א סי' תרפ"ז סק"ג ואכמ"ל.

ועכ"פ חזינן שבגילוי עריות דהוי ביהרג ואל יעבור מותר לצורך הצלת כלל ישראל [לדעת הנוב"י, ולדעת שאר הפוסקים גם להצלת רבים בעלמא], ומסתבר דהה"נ בכל שלש עבירות. וידוע העובדא מימי הש"צ ימש"ו שגדול מפורסם אחד חטף מראש ישמעאלי את כובעו וחבשו לראשו, ובימים ההם היה בזה אות שקיבל את אמונתם, ונעשה מזה רעש, והביאוהו לפני הסולטן ובסופו של דבר הביא בכך לביטול הכת ההוא. ולהנ"ל מבואר שפיר נימוקו, דאף שזה ביהרג ואל יעבור עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"ב, מ"מ כיון שעשה להצלת כלל ישראל מכת הארורה שפיר עבד ודו"ק.

והכי נמי באיסור מאבד עצמו לדעת י"ל דלא חמיר מרציחה דהוי מכלל שלש עבירות, ובכה"ג שעושה להצלת הכלל שפיר רשאי למסור עצמו בסכנה ודו"ק.


שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רפח

בענין אשה שזינתה עם עכו"ם בצווי בעלה

ה' לסדר מי אלה התשנ"ב בנ"י יצו"א
מע"כ ידידי הרב הגאון כו' מוה"ר ליב טרופר שליט"א ראש ישיבה קול יעקב מרכז תורה מאנסי נ"י.
אחדשכ"ת בידידות.

קבלתי מכתבו מהמעשה נבלה ומשונה הנעשה שם באחד שצוה לאשתו לזנות עם גוי ואמר לה שזה מותר ולא נאסרה עליו כיון שהבועל עכו"ם והיא בתמימותה או בתמתה האמינה לו כי ליכא איסור ועכשיו חזרו בתשובה ורוצים לעלות ביר"ש ונפשם בשאלתם אם הבעל יכול לקיימה ומע"כ האריך בדבר למצא סמוכים להתירא משו"ת מפוזרות ואמת כי אין הז"ג להאריך מ"מ לא רציתי גם שלא להשיב כלל.

ולפענ"ד האמת כי כל הענין אינו מובן לי שכתב שהוא אמר לה שמותר לזנות מפני שיטת ר"ת דביאת עכו"ם אינה אוסרת והיא האמינה לו א"כ הם היו שומרי התורה לפ"ז והוא הי' למדן חכם להרע ושוב כתב ועכשיו רוצים שנים לעלות ביר"ש ובשמירת גדרי הצניעות ובשאלתם למצא להם היתר שיוכל הבעל לקיימה וכי מי הגיד להם שאסורה עליו כיון שהוא הורה שמותרת ואלא עד עכשיו לא היו שומרי התורה.

וראשונה הנה באתי להעיר דבעיקר שיטת ר"ת נמי מצינו בזה תרי תנאי אליבא דר"ת דלפמ"ש התוס' כאן ס"ל לר"ת דביאת עכו"ם אינה אוסרת ומיהו הר"ש משאנ"ץ סוטה כ"ו ע"ב הביא אמ"ש בגמ' מקנין על ידי עו"כ מכאן מביא ר"ת ראיה באשה שנשתמדה לעבודת כוכבים ונשאה עו"כ ונתגיירו היא ובעלה ואומר ר"ת דאסורה ליה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ויש ר"ל דאין אסורה ליה דרחמנא אפקריה לזרעי דעו"כ דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומביאין ראי' מדאמרינן והא אסתר פרסיא הוה ואמאי לא פריך אסתר ערוה היא אם איתה דעו"כ עושה ערוה ופוסלה אלא ש"מ מדלא כתיב הכי דאין עו"כ עושה ערוה ואינו פוסל בביאתו ועוד מביאין ראי' וכו' ומיהו אומר ר"ת דליתא דהא אמרינן הכא מקנין על ידי עו"כ ואמרינן נמי כאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך אלמא דעו"כ פוסל בביאתו והא דפריך התם ולדרוש להוא אונס שרי התם משום דקרקע עולם היא ואינה עושה שום דבר ואז שרי וכו' ע"ש באריכות עוד וא"כ אית לן אדרבה דעת ר"ת לאיסור אלא הוסיף דכל שעושה מצידה פעולה לא הוי בכלל קרקע עולם ופשוט ע"ש.

ועיין פסקי מהרא"י סי' כ"ט שיצא לחלק בין גר שנתגייר לסתם עריות ועיין עוד שו"ת חיים שאל סי' מ"ט באריכות ובשו"ת כת"ס א"ע סי' ט"ז ועיין יש"ש כתובות דף ג' ע"ב ודו"ק.

ולפום ריהטא עלה בדעתי דנידון זה במחלוקת שני' דבשו"ת שבו"י ח"ב סי' קי"ז הביא בשיירא שהלכו בדרך במלון סמוך ליער ונפלו עליהם שודדים והיתה עם החברותא אשה יפה במראה ושאלה מבעלה שאם מותר שיפתה את ראש הבריונים והסכים לה והצילה את בעלה ואת כל החבורה. ושקל וטרי בזה אי טוב עשתה בעמה להציל את כולם ואי מותרת לבעלה או שנאסרה לבעלה אעפ"כ והביא שם דברי מהרי"ק סי' קס"ח שאפילו היכא שאין כאן נדנוד עבירה בבעילתה כדי להציל כל ישראל כמו יעל אשת חבר הקני ואסתר שהמציאה עצמו לאחשורוש ואפ"ה נאסרה על בעלה על מרדכי והביא שם שבתש' בית יעקב סימן ל"ט חולק על המהרי"ק והשבו"י ז"ל דחה דברי הבית יעקב וסיים דלכן נ"ל דאשה זו נאסרה על בעלה כיון שבעצמה הביאה על עצמה העכו"ם אין זה אונס שהתירה התורה אם לא היכא שהביאה היתה באמת באונס ממש אז רחמנא התירה ע"ש באריכות.

גם הנוב"י מהד"ת יו"ד סי' ק"ס הביא הא תשובה של מהרי"ק וחלק עליו ולבסוף השלים עמו והעלה דמ"מ בגוף דין זה שיהא מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה וכמדומה אני שהוא תש' בית יעקב באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה וכו' וקמה אשה אחת וכו' ועי"ז הצילה את בעלה עם כל הנפשות ופסק בתשובה ההוא ששפיר עבדה והביא ראיה מאסתר ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלשה אלו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס רחמנא שריא באשה שקרקע עולם הוא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה וכו' ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל ושם היה בהוראת מרדכי ובי"ד ואולי ברוה"ק ע"ש. והבה"ט א"ע סי' ו' אות כ' הביא דברי השבו"י ועיין פת"ש שם אות י"א.

ואי נימא דתלוי בפלוגתא זו א"כ לכאורה לכ"ע אשה זו אסורה היא לבעלה ובאמת כי כן נראה גם מדברי הריב"ש בתש' סי' שפ"ז במי שעובר על שבועה כתב ואם רוצה לפטור עצמו מחמת אונס ואם יאמר דיצא לו ההיתר מקרא דולנערה לא תעשה דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה שהרי הענין בנערה המאורסה אינו כן אדרבה אם היה בידה להנצל מן העבירה כשתמסור עצמה למיתה תהרג ואל תעבור ומהתם ילפינן לגילוי עריות משום דאתקש לרוצח אלא התם אנוסה היא לגמרי שאי אפשר לה להנצל מן העבירה בשום ענין דקרקע עולם היא וכל אונס שהוא כיוצא בו שא"א לאדם לקיים המצוה בשום פנים מחמת אותו אונס ואפילו אם ירצה למסור למיתה אנו למדין משם שהוא פטור לא במי שיכול לקיים המצוה ועובר עליה מחמת פחד מיתה וכו' ע"ש וא"כ בדידן נמי הרי אשה זו לא אנסה השודד הנ"ל לבעול אלא היא שדלתה מחמת פחד מיתה נמצא כה"ג לא מקרי אונס וזה לכאורה ראי' גדולה להנב"י ז"ל.

איברא דלכאורה יש לחלק קצת בינייהו והוא דבאשה זו שהצילה את בעלה הרי היא ידעה שיש כאן איסור להבעל לעכו"ם וידעה שעושה איסור אלא שחשבה שמותרת להציל אבל כאן שאמר לה בעלה שליכא איסור אם עכו"ם הו"ל בכלל אומר מותר ואולי כה"ג שפיר אונס היא דמה הוה לה למיעבד. והלום ראיתי קדוש אחד מדבר הב"מ א"ע סי' קע"ח ס"ג שהביא דברי השבו"י הנ"ל וכתב דודאי כה"ג דעשתה בשביל יראה ואימת מות והצילה עצמה נמי אסורה לבעלה אך בזה צל"ע היכי דמושל או אנס גזר עליה ביראת מיתה שתשמע לו ואך תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה מסוגיא דע"ז לחד תירוצא ומלשון רמ"א א"ע סי' כ' דבמקום דפטורה ממיתה שריה נמי לבעלה אך ע"ש בחלקת מחוקק מה שמחלק כו' אמנם בל"ז יראה לע"ד נמי דברור דזו שוגגת היא דאומר מותר היא כי לאו כולהו נשי דינא גמירי דבאופן כזה תיהרג ואל תעבור. ומעלה מעל ודאי דלא שייך גבה ומסתביר דמותרת ע"כ ע"ש. ולפ"ז לכאורה דידן לא דמי לנידון דשבו"י דהתם עכ"פ ידעה שיש איסור בדבר משא"כ כאן שאמר לה שאין כאן איסור בדבר והו"ל בכלל אומר מותר.

איברא דבאמת גם מעשה השבו"י ע"כ מיירי דהו"ל אצלה אומר מותר שהרי היא שאלה את בעלה אם תעשה מעשה לפתותו ובהסכמתו עשתה א"כ הו"ל אומר מותר דבלאו הסכמתו לא היתה עושה רק שחשבה שבשביל להציל את הכלל מותר ובעלה הסכים עמה ולאו כל הנשים הלכה יודעים והרי אפילו לומדים מפלפלים בהא הלכתא וא"כ כה"ג נמי לא היה להו לאסור ואלא ע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי ולכן ס"ל דאע"פ שלא עברה עבירה מ"מ נאסרה על בעלה או עשתה איסור נמי לדעת הנוב"י וכנראה מלשון הריב"ש ואפילו נימא דהו"ל בכלל אומר מותר מ"מ ס"ל דנאסרה על בעלה וצ"ע.

והנה מע"כ ציין לדברי האב"נ א"ע סי' כ"ח שהביא הגרמ"פ זצ"ל א"ע ח"ד סי' מ"ד והאריך לחלוק עליו וסגר הדלת בנידון כזה ממש היכא שצוה לה בעלה לזנות אם עכו"ם וזנתה תחתיו ואסר אותה לבעלה וא"כ מי הוא אשר יכול לדון אם מי שתקיף ממנו בתורה ובצדקות וכבר הורה זקן ובפרט שהי' ידוע בכחו דהתירא ובפרט להתיר אשה לבעלה מ"מ כאן לא מצא מענה אנן מה נענה אבתריה.










אנציקלופדיה תלמודית כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]
אסתר המלכה, שנבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה למיתה252, נחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש שכתבו שפנויה היתה, ואינו בכלל גילוי עריות253, ואף לסוברים שאשת איש היתה254, יש שכתבו שאף אשת איש הנבעלת לגוי אינו בכלל גילוי עריות255; ויש שכתבו ש"קרקע עולם" היתה256, שלא עשתה מעשה257; ויש שכתבו שכיון שאחשורוש נתכוין להנאת עצמו, אינה צריכה למסור נפשה אף בגילוי עריות258. בטעם שלא מסרה נפשה, אף על פי שנלקחה למלך בפרהסיא, עי' להלן: בפרהסיא259. בטעם שלא מסרה נפשה כדין שעת השמד, עי' להלן: בשעת השמד260. בטעם שהיה מותר לה ללכת מרצונה אל המלך לבקש על עם ישראל - לסוברים שהיתה אשת איש, ושהוא בכלל גילוי עריות - עי' לעיל: החיוב ומקורו261, ולהלן: כשאינו עושה מעשה262.

252. עי' אסתר ב וסנהדרין עד ב, ועי' להלן.
253. עי' לעיל. תוה"א (שעוועל עמ' לו); דרך א במלחמות סנהדרין עד ב בד' גמ' שם ורבא, ועי' בעה"מ שם; מאירי סנהדרין שם; חי' הר"ן ונ"י שם בד' המקשה ורבא.
254. עי' מגילה יג א: תנא משום ר"מ, ושם טו א: ר' אבא וכו' ועכשיו ברצון, וכו' כך אובד ממך.
255. הראשונים שבציון 248.
256. עי' להלן: כשאינו עושה מעשה. תוס' יומא פב ב, וכ"נ ברש"י שם; תוס' כתובות ג ב וסנהדרין שם; מלחמות שם בשם חכמי הצרפתים; תשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם ר"ת בסה"י; נ"י שם, וכעי"ז במלחמות שם, לדעות שהיתה אשת איש. ועוד. ועי' שאילתות שאילתא מב והעמ"ש אות ד בדעתו, שלגבי האשה נחשב תמיד כמו שאר עבירות, עי' להלן ציון 266 ואילך. ועי' ציון 273, שי"מ שלא מסרה נפשה כיון שלא נהנתה מהעבירה.
257. עי' להלן ציון 402. רש"י שם; תוס' שם ושם ושם. ועי' נ"י שם שכ' כיון שיכולים להעבירה בעל כרחה, עי' להלן ציון 416 ואילך.
258. בעה"מ ומאירי סנהדרין שם; תשו' ופסקים (קופפר) שם בשם ר"ת בסה"י. וכן מצדד בר"ן פסחים שם ובחידושיו, אבל ביומא הביא בסתם דברי תוה"א שבציון 305.

ברכי יוסף אורח חיים סימן רלא

ג. שאפילו דברים של רשות וכו'. ואף אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו לצורך שעה כגון יעל עם סיסרא (נזיר כג ב), יכוין לעשות רצון אביו שבשמים וזה נקרא עבירה לשמה, וכן אמרו בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עבירה (ברכות סג א). וזה יותר חזק מהראשון שאף אם אין באותה עבירה נדנוד מצוה לא מפני כן ישכח עושהו ויהרהר איזה ענין שיהיה לש"ש בעת ההיא ואפילו בדרך רחוקה. הרשב"ץ בספר מגן אבות דף ל"א (אבות פרק ב משנה יב). ע"ש שהאריך.
מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ב

והעבירה בכל ענין היא מגונה, אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה, יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים, והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע"ז ועל זה נאמר, 'עת לעשות לי"י הפרו תורתך' [תהלים קיט קכו], כמו שנזכר בפרק הרואה [ברכות נד א, סג א] ובפרק הניזקין [גיטין ס א] ובמסכת תמורה [יד ב], וזה נקרא עבירה לשמה, וכמו שאמרו בהוריות [י ב] בפרק אחרון ובנזיר [כג ב] פרק מי שאמר, גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה, שהרי יעל נבעלה לסיסרא, שנאמר 'בין רגליה כרע נפל' [שופטים ה כז], ואמרו רז"ל [יבמות קג א] שבע בעילות בעל אותו רשע, ועשתה כן להתיש כחו כדי להרגו, ושקלה הכתוב לאמותינו הקדושות, שנאמר 'מנשים באהל תבורך' [שם ה כד]. וכן אמרו בפרק הרואה [ברכות סג א], 'בכל דרכיך דעהו' [משלי ג ו], ואפילו לדבר עבירה, תדע, דגנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי. ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, וזה יותר חזק מהראשון, שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצוה, לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירנו בפיו, ויהרהר בעבירה ההיא איזה ענין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה, הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו, שנאמר 'חי י"י אם יקרך עון בדבר הזה' [שמואל א כח י], ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה, כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים [תנחומא סימן ב ד"ה ד"א אמור], א"ר לקיש למה שאול דומה, לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה ובפרק עשרה יוחסין [קדושין פא ב] אמרו, אמר ליה עבר מר אדשמואל, דאמר שמואל אין משתמשין באשה, אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים. ובשני מיום טוב [ביצה טז א] אמרו על הלל, שהיה אומר ברוך י"י יום יום, שהיו כל מעשיו לשם שמים אעפ"י שהיה מתעצל בכבוד שבת ולא היה כשמאי שהיה אומר מחד בשביך לשבתיך.
ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קיח

 אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון ה' יתברך דגם זה מקרא כתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך ואמרו (מנחות צ"ט ב) מצינו ביטולה של תורה זהו יסודה וגם זה עצמו תורה,